בינתיים השבוע האחרון של שנות העשרים שלי מתפתח להיות שבוע לחוץ וחרדתי, עם גבייה שנתקלת בקשיים ועיכובים, עבודה מעצבנת, טובות שאני עושה לכל מיני אנשים, מטלות שלא נגמרות, טיפול בקופיקו עם חום ובאמא מטורפת ומעצבנת ששרויה בדיכאון כי הכלבה המזדיינת שלה מתה בגיל 15.
אין לי תכניות לסופ"ש היומולדת שלי ולא יודע אם יהיו. אולי אעביר אותו בשינה וNBA במחשב. שלפחות ביום ההולדת השלושים שלי יהיה לי קצת שקט ואת הזכות לא לעשות כלום לכמה שעות.
המרוץ המטורף הזה לא עוצר, צריך להשקיע המון אנרגיה רק כדי לעמוד במקום, אני חייב להמשיך ולהקפיץ את הכדורים באוויר רק שחיוך הלוליין הפלסטי והמאופר בכבדות מתחיל להיסדק.
אני חושב על זה שאני חזק ואני אשרוד גם את השבוע הזה וגם את זה שאחריו וזה רק מעצבן אותי. אומרים שאלוהים נותנת לכל אדם רק מה שהוא יכול לספוג. אז מה אם יש לי סף כאב גבוה, ביצ'? זה אומר שצריך להעלות אותו כל הזמן עוד? אי אפשר לנוח יום יומיים?
הטיפשות והאטימות והאידיוטיזם והחולשה ואוזלת היד והאגוצנטריות והרוע והטימטום שאליהם אני נחשף מעצבנים אותי מספיק בשביל לעורר אותי להמשיך בקווסט המעצבן הזה. אין על דלק רע. עובד תמיד. בוער משו בנזונה.
אה. ואני יודע שאני כותב הרבה בימים האלה. אתם אשתי. תסבלו. לא יודע איך קרה אבל זו כמע הדרך היחידה שלי להתבטא. בכל שאר הזמן והאינטראקציות האנושיות בחיים שלי יש או מגבלות טכניות או דברים יותר חשובים לדבר עליהם מאיך שאני מרגיש. פאקק אני עצבני ואמוציונאלי וזו הבעיה שלי בלבד. זין. אני הולך לשיר עכשיו עשרים דקות ואז להתקלח ולצאת לפגישה עם היחצנית שלי ברמת גן ואז חוזר ועובד על איזה שיר וגם טלפונים לדפוס בקשר לאיזה דיסק שאני צריך לטפל בהדפסה שלו עבור לקוחה חולת סרטן שלי ולעבור להחליף את הטלפון שלי כי הוא עושה בעיות ולעבור בבנק ולאכול משו ולנקות קצת את הבית ולתלות כביסה ואז בחמש בא לקוח אחר עד הלילה. ולהתקשר לבעלת בית ולהביר לה שאני אפקיד שכר דירה רק בשבוע הבא כי הבטיחו לשלם לי אתמול ואחרי רדיפות ובירורים הסתבר שאם ישלמו רק אחרי ראש השנה (זה מה שאם אומרים..נחייה ונראה) ולא דיווחתי למע"מ החודש ואני מחכה ללקוח שחייב לי כסף שיביא אותו כבר כדי לשלם חשבונות כדי שלא ינתקו אותי בדיוק ביום ההולדת (פעם מיליון שאני מזכיר את זה כבר, אני יודע, זה יושב לי על הנשמה) . פעם אחרונה שאמא שלי שאלה אותי מה שלומי היתה בסבנטיז וגם אז לא עניינה אותה התשובה. זה לא מפריע לה להוציא את העצב והמרירות שלה עלי ועוד להתלונן שהיא נותנת ונותנת ושאני עצלן ולא יוצלח או משו ברוח הזו. זה לא שממש איכפת לי רוב הזמן, אין לי רבע ציפייה ממנה. אני לא מחבב אותה בשיט ובאופן כללי אשמח כשהיא תמות ואראה בזה התפתחות חיובית. אין לי פאקינג משענת בשום מקום מלבד עצמי וזה פאקינג קשה לפעמים. אין מילים טובות של הערכה, אין חיבוק עוטף ומנחם, אין משפטים קצרים ופשוטים של אמונה ואופטימיות. אני לבד וכל הלחץ עלי. עכשיו אני הולך להתנקם בעולם על ידי ביצוע מרהיב של כל המטלות שלי. את המקום הילדי השורף הפגוע והמוזנח שלי אני ארגיע בזמן אחר.
עכשיו גם הגיע מייל מהמלאכית השחורה האקס ונילית. שימו לב :
בוקר...בוקר...
מה שלומך? ומה שלום קופיקו? מקווה שהוא מרגיש קצת יותר טוב...
הבוקר הגעתי למסקנה אחת ומוחלטת.
אני רוצה לסיים את הקשר.
אני שמחה שהכרת לי את העולם הזה... ללא ספק אני רואה את עצמי משתעשעת בו בהמשך...
היה לי כיף, נעים ומיוחד. בכלל, אתה מין יצור מיוחד שכזה. שמחה שהכרנו.
זה לא ניתוק מכעס אלא מהבנה. אם תרצה לא תהיה לי בעיה להגיע להופעה,
וגם לא תהיה לי בעיה לשוחח אתך מידי פעם. אני פשוט לא בעד שום קטע רומנטי איתך.
זה הכל.
אז תודה על הכל
ונשתמע
_______________
יפה לא?
אני חושב שהיא עשתה החלטה נבונה.
אני באמת טו מאצ'
לפני 18 שנים. 27 בספטמבר 2005 בשעה 7:10
