מתחת לפרווה

בחלום האחרון עוד הייתי נשוי בדירתי הקודמת, היינו במטבח והיא שאלה אותי בתוכחה עם מגב בידה מתי אני מתכוון לנקות כבר את הבית. השבתי לה בזעם: ״אולי תנקי את? מה אני, העבד שלך?״. העוינות המשיכה, היא הפטירה: ״אני אשלם לך״ ועניתי שלא כל דבר אפשר לקנות בכסף.

זכרתי בצלילות עוד חלומות כשהתעוררתי מאוחר מאוד יחסית לעצמי, ב6:20 (כי שבת). אמש לא כיוונתי שעון, אפילו לא כיליתי את חמש מנות המשקה לפני שהתעלפתי בסלון מוקדם מהצפוי, בסביבות 21:30.

ב90 הדקות הפרטיות שהיו לי בערב שבת (הפוסט הזה הולך אחורה מבחינה כרונולוגית, מסתבר) הרגשתי בודד, עצוב ותשוש. התכתבתי עם התפוחית בשפה המיוחדת שפיתחנו אבל איכשהו זה רק הדגיש את כל מה שאי אפשר.

מ16:05 עד 19:40 פגשתי לראשונה קוראת של הבלוג (בכל פעם שאני תוהה אם הגיע הזמן לתלות את מעיל הפרווה אני מקבל תזכורת למה שווה להמשיך), שאספה אותי ונסענו לראות את השקיעה בפארק מדרון. הבאתי את הגזיה האלפינית ו6 סוגים שונים של חליטות כי היא בחרה שלא להחליט מראש על פי הצילום ששלחתי לה.

ידעתי שהיא יפה אבל הסתבר שהיא *ממש ממש* יפהפיה, תמירה ונשגבת, (כמעט בגובה שלי), אצילית, דומיננטית, משכילה מאוד, מהנדסת פילים, בהירה, עליונה ביולוגית, עמוקה, רהוטה, מהירה ועם התנהגות של אלה שבאה לה בטבעיות (ו…בלתי פנויה, כמובן).

בדרכנו ליפו היא כמעט התנגשה ברכב שלפניה כשדיברה על אוננות מרובה מתוך חרדה, וכשאני אומר ״כמעט״ אני מתכוון שלאחר שבלמה בפתאומיות נשאר רווח של חצי מילימטר בין הרכבים.

לא זוכר מתי הייתי בחברת סוסה אצילית נדירה שכזו, היא הזכירה לי את המיתולוגית, ושמחתי לגלות שהגולדן רטריבר הפנימי שלי עוד חי, קיים, ומוכן לזנק ולרוץ להביא את החישוק אם רק ייזרק לו. (במקום זה עקצתי אותה בכל הזדמנות כדי לראות את הפנים הקרות עם העיניים היוקדות מתקשות וקופאות ולשמוע אותה אומרת: ״אתה נהנה מדי!״).

אחרי השקיעה ישבנו על נדנדה עגולה בגן שעשועים כי היה לה קר על הגבעה, דיברנו על פסיכדליה, חרדות ודפוסי היקשרות, ואז בגלל שהזמן עבר מהר מדי והיה לה פיפי נסענו אליי עד שכבר הייתי חייב להתחיל את ההיערכות לשינה.

עוד קודם לכן, בסביבות 14:15 הגיעה אליי הprotégé המהממת, החיננית והמבריקה שלי. בתחילת השבוע היא אמרה שמגיעה לעיר בסופ״ש והציעה שניפגש לבראנצ׳. קבענו ל11:00. בקניות השבועיות שלי בחמישי בבוקר הצטיידתי בכל מיני פינוקים מושחתים שאני לא קונה אף פעם לעצמי ובבוקר יום שישי השכמתי למאפיה הבוכרית למטה והבאתי לחם בוכרי, מאפה דלעת ומאפה תרד.

היא איחרה רק בשלוש שעות ורבע והייתה cranky, (היא בדיוק בגיל של הבן שלי, והרגשתי שעליי להציב את אותו הגבול שהצבתי לו בנושא תכנון זמנים ומיתון הספונטניות האידאולוגית האגוצנטרית והחרדתית) אבל הצלחנו להפשיר ולמצוא את החמימות, החיבה והחיבור שלנו. היא ביקשה שאשיר לה, ושמחתי לגלות שהיא כל כך סומכת עליי ועל האיפוק שלי עד כדי כך שמעיזה להוריד חולצה ולהשוויץ בציצים הכבירים והצחורים, לשלוח לי מבטים טיזריים מרגשים ומשפטים עבים, ארוכים ועסיסיים עם כפלי משמעות.

אני חייב להיות מיוחד וכשהכרתי אותה לפני כמה שנים כשעוד היתה בת 23 החלטתי שבמקום להיות עוד דוש נשוי שניצל אותה ופגע בה אהיה לה אח גדול שמראה לה שאפשר לאהוב אותה בלי להשתמש בה ובלי לנטוש.

זו היתה פגישה קצרה מדי שנאלצה להסתיים בחופזה אבל השאירה טעם של עוד (ובאמת נשאר לי עוד המון אוכל משמין, למרות שהיא אכלה ממש יפה).

בבוקר הכנתי לשון פרה להיום, תרגלתי מדיטציה, פיתוח שמיעה ומשחקי מוח (אני שוב מטפס בדירוג) והתאמנתי בנגינה בעודי יושב על הכס החדש והמפנק ומשתמש ברגלית החדשה. המורים צדקו *ממש* ושינוי הפוזיציה הקל מאוד על הנגינה.

היום גם אהיה בעזרת נשים.

אני יודע שזה טוב ובריא, ושעלי ללמוד להמשיך לחיות לצד הרגשות העצובים והבודדים. המעשה הגדול שלי בתקופה הזו הוא להיות לבד ובטוב. שיהיה לי נעים עם עצמי כמו שנעים לי בחברת אישה אהובה. שלא אזדקק לילדה יפהפיה זוהרת כדי לחיות דרכה.

לפני כמה ימים רציתי לשלוח לתפוחית תמונה של ברווזונים רכים מתוקים מתכרבלים על דשא שצילמתי לפני שלוש שנים, כי בשפה שלנו להתברווז=להתגעגע. מציאת התמונה היתה כרוכה בצלילה אל תוך אפליקציית התמונות במחשב עם כל הזכרונות הטעונים שהיא מכילה.

הדמעות לא איחרו להופיע כשראיתי לא רק כמה יפהפיה וסקסית היתה אשתי וכמה אהבתי אותה, אלא גם זכרתי וידעתי איך היינו קמות ב2:30 כדי שתתאפר בצורה מושקעת ומושלמת ואז נוסעות למקומות הכי יפים בארץ, בעונה הכי יפה בשנה ובשעה הכי יפה ביום. הייתי מביים אותה בסבלנות ובעקשנות, יורד על ברכי, מתכופף לסקווט, נשכב בבוץ או טובל רגליי בזרם מי המעיין הקפואים, מצלם 500 פריימים ואז בוחר את המוצלח ביותר, מרטש אותו ברגישות וביצירתיות, ומהנדס עבורי את הזכרון המכאיב המושלם.

זה שיקוף נהדר לכמה התאמצתי לראות את מה שכל כך כל כך רציתי לראות, ליצור את האשליה שהשתוקקתי לטבוע ולהתכסות בה לנצח נצחים.