מתחת לפרווה

בבוקר נפגשתי עם חברתי הצמרירית בבננה ביצ׳, ומשם צעדנו צפונה עד רידינג ובחזרה.

התעדכנו בכל ההתפתחויות מאז פגישתנו האחרונה שהתרחשה לפני יותר מדי זמן באמצע אוקטובר, כולל בפרטים הסודיים ששמורים רק לחברות המעגל הקרוב ביותר (ולתומכות הפטריאון).

ראינו המון דברים חמודים ואנשים שעושים דברים מגניבים, כמו שלוש בחורות שהיו לבושות אותו דבר, עם ג׳ינס קצר וחולצות מאוד צבעוניות שצילמו ריקוד לטיקטוק. הצמרירית הובכה כשמחאתי להן כפיים עם תשואות בסוף הריקוד והעוברים והשבים הצטרפו אליי.

אחר כך היא הובכה בשנית כשהגענו לאזור הנמל, לחשתי בדאגה שאני הולך להיות בן 50 עוד חצי שנה והיא הגיבה: ״אתה תינוק!״. מיד התחלתי לגעות בבכי קולני ״לא נכון!!! אני לא תינוק!!!!״, ולאחר כמה שניות נשכבתי על הגב על רצפת העץ של הנמל ובכיתי בצרחות בעודי רוקע ברגלי וידיי באוויר.

היה ממש תקשורתי, נינוח, חופשי ומשוחרר, מצחיק, נעים וקרוב, וכשהיינו בדרך חזרה לנקודת המפגש אמרתי לצמרירית: ״אני מרגיש שמילאת אותי בתקווה״. חשבתי על זה רגע נוסף ותיקנתי: ״זו בעצם לא תקווה, כי תקווה זו תחושה שיהיה מתישהו טוב בעתיד. מילאת אותי בתחושה שטוב *עכשיו*״.

זה היה באמת יום אביבי שמשי מושלם ויפהפיה אבל מזג אוויר כזה אמור להיות ב1 במאי, לא ב1 בפברואר. אין מה לדאוג לכדור הארץ, הכוכב יהיה בסדר גמור. זה רק בני האדם שלא יוכלו להתקיים כאן יותר בקרוב.

משם המשכתי לכיכר השעון לקנות יין ומלפפונים מותססים והביתה לאכול את לשון הפרה שחיכתה לי בלהיטות. (14.3 ק״מ בסך הכל היום).

חוץ מכל זה גם קיבלתי הסופ״ש מתנות ממש יפות, מדויקות ומרגשות מפריטי שהולכת ומפשירה אותי בלהבות התשוקה הלוחשות שלה, בסבלנות ותחכום מנטאלי של חתול סמוראי ובmoves הכל כך מהוקצעים שלה במשחק המקדים של מעשה האהבה. אני יכול רק לדמיין איזה סדום ועמורה יקרה אם אצליח להירגע ולאפשר לה להעפיל את המיניות שלי and to leave it on. הילדה הזו מומחית טבעית במשחק הלבבות וחמושה בכל מה שהיא צריכה לנצח כל קרב. resistance is futile.

(על גביעי היין היחודיים והאיכותיים מוטבעים לבבות קטנטנים ובולטים שקצת היה קשה להעביר בצילום. עכשיו אני יכול גם ללבוש אותה וגם לשתות אותה).