אלו ימים מאוד קשים עבורי.
מתחילת השבוע הפחתתי את האלכוהול ל4 מנות וודקה פושרת, מה שמרגיש כמו מיקרודוסינג. אני מודד את הכמות במדויק עם בקבוק התינוקות, שופך לתוך הכוס המכוערת וגומע את הגועל תוך דקות ספורות, אחרי שכבר לקחתי את כדור השינה. אין לזה שום תכלית מלבד ההפחתה ההדרגתית, כמות כזו רחוקה מלדגדג אותי (מה שמסביר למה אני פועל בנחרצות לסיים את אפיזודת האלכוהוליזם הזו).
אני מצליח להירדם ולישון בסדר (הגדלתי קצת את מינון הכדורים כמתוכנן) אבל חסר לי מאוד הזמן הזה בערב בו הרגשתי שאני משיל מעליי את תיק העופרת שאני נושא במעלה ההר כל היום. אני מרגיש ערני יותר במשך היום אבל גם עצבני ומדוכא (הרבה) יותר. עדיין בוכה המון, לפעמים עשרות פעמים ביום.
לא קיימתי יחסי מין כבר קרוב לשבעה חודשים. אני גם כמעט שלא מאונן, כי אין לי על מה ועל מי. מחקתי את תיקיית הפורנו לפני חודש וחצי ולא נכנסתי מאז לשום אתר פורנו.
כשחולף שבוע או עשרה ימים אני מאונן על פי הכללים שהצבתי לעצמי: לא על סיטואציות או נשים מהעבר, כן על סיטואציות שהייתי רוצה שבאמת יקרו במציאות ואם אפשר על נשים אמיתיות. אלו לא אורגזמות מפוארות כלל וכלל. הכי ״גרוע״ שאני מגיע זה לפנטז על הסרטונים שהייתי רואה בשלב א׳ של ההחלמה, כלומר כאלו שהגבר כן מקבל בהם תשומת לב ולא רק מושפל ומבוזה בצד. כשזה קורה אני מרגיש רע אחרי הגמירה, וכשאני מצליח לפעמים לגמור מהיעדים החיוביים אני מרגיש יותר טוב, אם כי כאמור, תענוג גדול זה לא. יותר כמו לקנח את האף אחרי שהצטברה בו נזלת.
בעבודה משגעים אותי ממש, אני עובד עם יותר לקוחות משאני יכול לזכור ולמנות, הכוריאוגרפים השנה מבולבלים במיוחד וכל קטע הוא מסע מייגע ורב שלבים. אני מאוד קרוב להתפרצות ו/או להכריז שנשבר לי הזין מהם ושילכו כולם לעזאזל. כל פעם שנדמה שאני מתקרב לתחתית ״סל הכביסה״ מתווספות עוד עבודות ועוד תיקונים, עוד פגישות זום ושיחות טלפון ועוד מיילים ארוכים עם סעיפים שסותרים את הבקשות הקודמות.
הבן, בת זוגו השמשית והכלבה הגיעו אתמול וישארו עד הטיסה שלהם להודו ביום א׳. הם מתכננים לטייל שם שנה שלמה. הם מתוקים מאוד אבל נוכחותם גם מוסיפה עליי עומס בבישולים, בזמן איכות משותף, בלשנות תכניות כדי לא להעיר אותם בבוקר (הם מתעוררים כ6 שעות אחרי) ובאובדן הפרטיות.
בצוהריים הייתי אמור לעבוד על קטע מחול לכוריאוגרף ג׳ינג׳י מפחיד שעובד איתי לראשונה (אחרי ששני המוזיקאים הקודמים שלו מתו בטרם עת). הרגשתי נורא וגררתי את עצמי דרך התהליך עד כמה שיכולתי.
כתבתי לפריטי שאני נורא עצוב, שקשה לי ממש, שבכי מציף מבפנים וכל הרגשות חזקים וכואבים.
היא הגיעה כעבור 20 דק׳ כמו אמבולנס, עם צמח שופע בידיה בשביל העציץ התלוי הסגול שמרחף גלמוד מאז שהוינקות קמלו בתחילת החורף.
היו לנו שעתיים עד שלקוח היה אמור להגיע (הילדים יצאו לפגוש חבר קצת לפני שכתבתי לה).
כל פגישה עם פריטי היא יקום ומלואו, והפגישה הקצרה הזו הרגישה הכי משמעותית שהיתה לנו עד כה (והיו). הלכנו מכות, דיברנו בכנות, התגלגלנו מצחוק, בכינו הרבה, התחשקנו בלהט ועלינו על גדותינו מרגשות שהשתוללו כמו הסופה בחוץ לצלילי שני אלבומים של Hozier. היו אינספור רגעים איקוניים אבל אתאר רק שניים קטנטנים.
אחרי שקמנו מהמצעים הלבנים (נשארנו לבושות לגמרי כל הזמן במיטה) לקראת הגעתו של הלקוח, השווצתי בארונית הצרה שקניתי לחדר האמבטיה עליה אני מניח עכשיו את מברשת השיניים (ולא שרועה למרגלות הברז כמו קודם). המשכתי לשירותים להשוויץ בקקי סטיק הסיליקון החדש והמשוכלל (שגם משפריץ סבון על פי דרישה), וכשהרמתי אותו להגביר את אפקט ההתפארות נשפכו לי על המכנסיים והגרביים מים מתוך הכלי שלו. פריטי הצביעה עליי ושרה בלעג: ״נשפך על דן מיץ קקי, נשפך על דן מיץ קקי״ (כמובן שהורדתי מיד את המכנסיים והגרביים והתקרבתי במהירות לכיוונה כדי לתקוע לה אותם בפרצוף).
כשעוד היינו במיטה היא ניסתה לרתק את ידיי מעל הראש אבל הדפתי אותה ללא קושי. לאחר כמה נסיונות היא הבינה שהדרך הכי טובה לגרום לידיים להישאר למעלה היא להורות לי.
היא נשכה אותי בבטן, נשיכות קטנות, מקפיצות וכואבות נורא. לאחר שהסכימה, הסגברתי שעדיף להרחיב את אזור הנשיכה והדגמתי על החלק הבשרני של ידה בלי להכאיב. היא יישמה בצורה נהדרת, הוסיפה הדרגתיות מיוזמתה, והעניקה לי את הסימן היפה הזה: