אמש הגיעה לביקור בית חברתי הפודית האינפורסרית האנינה. היא מכורת ״מתחת לפרווה״ שעוקבת באדיקות עוד מ2006. היא נראתה בדיוק אותו דבר כמו בפעם הקודמת שנפגשנו ב2019 (כשהתאמנו באירוח ובישול לקראת הופעתנו ב״בואו לאכול איתי״) ובפגישותינו הראשונות איתה בתחילת אותו עשור.
היא הגיעה עם שתיל חינני בידה והבטיחה שהוא יגדל, יעלה ויצמח כמוני. כשקבענו את הפגישה לפני שבועיים היא שאלה אם אכין לה משהו לאכול כשתבוא. נעניתי לאתגר ודירדסתי מרק בצל מוקרם, רוסטביף וסלט.
היה נעים מאוד במחיצתה, נהניתי לתת לה להציץ במדיה הconfidential ששמורה רק למעגלים הקרובים ביותר (ולתומכות הפטריאון). בזכות בקיאותה בחומר יכולנו באמת להעמיק בדקויות ובמשמעותם של דברים. הראיתי לה קצת את פריטי והיא התמוגגה ממנה בעוצמות (ממש כמוני) חרף היותה ביצ׳ צפונבונית ביקורתית וצינית. אפילו התרגשנו ומחינו דמעה ביחד כשחלקתי איתה משהו שלא פורסם על הגירושין.
זה כיף שיש חברויות שמשתרעות על פני עשורים, וגם אם המפגשים לא תכופים; כשגלגלי השיניים של היקום מסתנכרנים והם מתרחשים הקסם, התקשורת, האהבה ועומק ההיכרות מתבטאים ומתחדשים מאליהם.
חוצמזה הגיעה שלשום חבילה והקפדתי לברך עליה את ברכת אמזון. היא כללה כפות עץ צבעוניות במקום כף העץ תשושת הנפש שקיבלתי בגירושין, את דוקרן הביצה הנכסף ואת מה שמסתמן כהשקעה הכי גאונית, משתלמת ומתגוגללת שלי אי פעם.