מתחת לפרווה

זה סיפור מוזר שאני לא בטוח שאצליח לספר בצורה קוהרנטית. הכל מלא ניואנסים והקשרים שרבים מהם אני מנוע מלפרט. 

הבוקר כשפתחתי את הדלת לכוכב הילדים שנקש בדלתי הוא הפנה את תשומת לבי לברווז שישב שם במרכז שטיח הכניסה והישיר מבט אל פנים הדירה.

למיטב ידיעתי זו לא עונת הנדידה של ברווזי הפלסטיק.

הרמתי אותו והכנסתי אותו הביתה, כמו ברווז טרויאני.

אני לא יודע איך ולמה הוא הגיע לכאן, אבל במילון שיצרתי עם פריטי הערך השני (במה שכבר צמח לשלושה עמודים) הוא: ״להתברווז - להתגעגע״  (כי ברווז עושה געגע).

בשני בלילה התפנצ׳רנו, בשלישי אחה״צ בהתכתבויות התפוצצנו והתרסקנו לרסיסים. היא הטיחה בזעם ששברתי את לבה ושאני לא מבין כמה היא פגיעה מולי. עניתי שהפגיעות היא הדדית. לא הצלחתי להבין אותה, עוד במהלך המפגש. לתפיסתי כל חטאי היה שנעלתי נעליים ללוות אותה בזמן בו תכננו לסיים את הפגישה, כדי שאספיק לקחת כדורים ולישון לפני יום העבודה העמוס בטירוף שתוכנן למחרת, ושבסופו קבענו להיפגש שוב. היא היתה בוכיה מאוד ולא רצתה להסביר למה, רק אמרה שזה לא קשור אליי. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שהיא מסתגרת בפניי ונוטשת אותי. היא אמרה: ״אין צורך שתלווה אותי״ ועזבה בשאט נפש. 

שאלתי:״מה היית רוצה שאעשה?״

נעניתי ב:״כלום״.

נפגעתי עד עמקי נשמתי ונטשתי בחזרה.

מחקתי וחסמתי בטלגרם ובכל יתר הערוצים (פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה). 

היא התקשרה.

לא עניתי.

היא כתבה בוטצאפ.

חסמתי גם שם.

התקשרתי מהקו הביתי.

בכיתי הרבה.

היא רצתה להיפגש (לאחר שבתחילת התקשורת בצוהריים היא הודיעה שלמקרה שלא הבנתי לבד, כל מה שקבענו מבוטל).

אמרתי לה שאני לא סומך עליה אחרי שתקפה אותי באלימות פיזית אימפולסיבית כואבת ונטולת שליטה עצמית שלוש פעמים בפגישתנו האחרונה, ובטח לא אחרי שחטפה את אוגי.

אוגי הוא פומפון סגול קטן שליקטתי מאיזו חנות והפך להיות הבן המאומץ שלנו עוד בעונה הראשונה בקיץ. היא העניקה לו את שמו. זמן קצר לאחר מכן היא כבר יצאה מהתמונה.

כעבור כמה ימים הבאתי לו חברים, אחד צהוב ואחד טורקיז, להקל עליו את הגעגועים לאמא.

הם נשארו שם על המדף, רובצים כאנדרטה לאהבת הקיץ הקדומה כשקיננתי בביתי החדש.

בשיחת הפון היא הכחישה שחטפה את אוגי. ״אני רק שיניתי את המיקום שלהם בכל פעם שבאתי. יכול להיות שהוא נפל שם מאחורה״. (עלק ״יכול להיות״. 🙄 איך היא אוהבת לשחק לי במוח).

באמת הבחנתי שהסידור שלהם על המדף השתנה אחרי כל ביקור שלה, אבל לא אמרתי דבר (בהתחלה חשבתי שזה בגלל רוח הנעורים שהיא מביאה איתה. בהמשך הבנתי שמדובר במשחק שלה). בסערת הרגשות השלכתי את שני החברים לפח יחד עם מברשת השיניים שלה, כי אוגי כבר לא היה שם במילא.

הבוקר מוקדם נזכרתי לחפש אותו. הוא אכן נפל שם מאחורה, בהתאם ל״השערה״ שלה. כשמצאתי את הברווז חילצתי את אוגי מהפח, שם הוא שקע בנסיונות מתקדמים להתאבד.

הנחתי אותם יחד על המדף.

אני לא יודע מה לעשות.

אני לא מבין למה הבחורות הכי משוגעות מתחילות עם בחור.ה סולידי.ת, שקט.ה, שפוי.ה ונורמלי.ת כמוני. זה לא שאני מחפש אותן. לא התחלתי כמעט עם אף אחת מאז שנת 2000.

גם אין לי זמן לכל הסחות הדעת האלה. יש לי עומס עבודה מטורף. על הר הכביסה המוזיקלי הענק שחיכה לי נפלה מכולה של H&M עם דדליין לא אנושי. אני צריך לכתוב פרטיטורות לתזמורות שמקליטות בשבוע הבא ועוד לא התחלתי. כל הסטרס הזה גרם לי to relapse עם האלכוהול. עם כמה סטרסורים אפשר להתמודד בו זמנית בלי שום תמיכה ובלי נחמה?

כמו כן לא נמלטתי בעור שיניי ממערכת יחסים מתעללת כדי למצוא את עצמי במערכת יחסים מתעללת חדשה.

ומצד שלישי: