לפני 15 שנים. 27 בינואר 2009 בשעה 19:11
במסגרת מלחמתי בטרנדיות ישנתי כמה שעות מיוזעות בצהריים, עם חלומות הרפתקניים.
אבל במקום להתעורר אנרגטי ושוצף, קמתי בהרגשה ש(שוב) נפלתי מהכרכרה המשתקשקת שהמשיכה בדרכה, אני לבד בערבה שוממת, והערב יורד.
אוף שיגמר כבר המשבר העולמי המזויין והמיתון והמלחמות והבצורת.
הייתי חושב שאולי חסרים לי kicks, ריגושים שיניעו אותי לפעולה וימלאו אותי בהשראה, אבל נראה לי שזה סתם תירוץ.
ריגושים לא רושמים במכולת.
בינתיים הימים משתלבים כמו בדיזולב קולנועי, חוויות מופיעות ונעלמות כחזיונות תעתועים.
את העצב נראה לי שאני מדחיק ברובו, או שכבר קהתה בי היכולת להרגיש את העצב הספציפי הזה, של אהבה שנכזבת או גוועת או איננה. אני מסתגל ללבד שלי בחזרה, נהנה מיתרונות השינה באלכסון וכו', אבל מרגיש כאילו נטשה אותי המוזה, היום לפחות.
