אה, זו את. חשבתי שהרחתי אותך. או יותר נכון, הרגשתי אותך. שמעתי אותך מתקרבת.
למרות שאין לך משקל כמעט צעדייך נשמעים מרחוק, כמו תופי מלחמה.
אין לך נפח ומסה, אבל את ממלאת את החלל בנוכחותך.
הריח שלך... מוכר כל כך, ועדיין קשה לתיאור. קצת מתוק כמו האוויר אחרי שיורד גשם, וקצת תפל כמו בקבוק יין מלפני כמה לילות. בעיקר מרומז. ריחו של האין, כמו ארון ריק.
איכשהו חשבתי שאולי הפעם לא תבואי.
שאולי את עסוקה במקום אחר...
כנראה שנכנסת בזמן שישנתי, כי רק עכשיו עם הקפה צבעייך מתחילים להתגלות לעיניי.
צבעי מט. גוונים של לכלוך. בהירים כמו תאורה פלורסנטית של בית ספר ביום חורפי, או זרקור שמכוון על האיבר הנגוע בחדר ניתוח.
לקח לנו שנים ללמוד להסתדר ביחד.
בכל פעם שבחרתי באחרת, חיכית בסבלנות של טורף. ידעת שהואקום ישוב ויפער, ושתחזרי.
אני לא אוהב אותך, אבל את חלק ממני.
טוב,
חלצי את עצמך, תתרווחי. התמתחי בחלל, תרגישי בבית.
נראה שתישארי כאן זמן מה.
לפני 15 שנים. 28 בינואר 2009 בשעה 8:57
