מתחת לפרווה

הודיה זה לא משהו שאני חווה לעיתים קרובות.

זה אידאל, משהו שאני יודע שמיטיב, כמו eat your vegetables, אבל רוב הזמן לא ממש מצליח ליישם.

בשיעורי הזום עם בן לוין אני מרגיש את זה. הודיה לו, עליו, על היקום שחיבר בינינו, על האינטרנט שמאפשר את התקשורת.

הדיאגנוזה שלו לטקסטים שכתבתי השבוע במסגרת תרגיל הכתיבה היתה מדויקת:

״The theme of most of the lyrics so far, is about the painful juxtaposition of a bitter past and a lonely present.  You’re looking for new stories to tell.  For a new way to see the past, to navigate the present, and to set course for the future.  The New Sound!״

(המשפט האחרון מתייחס לאלבום הפנטסטי של ג׳ורדי גריפ עליו המלצתי לו ולהפתעתי הוא לא הכיר).

היום אני תשוש ומוצף, שומע מוזיקה, שותה ובוכה המון. תכננתי לעבוד ולהקל קצת על עצמי של השבוע הבא, אבל היום זה לא אפשרי. היום אני קיפוד אפור כהה. 

שני לבבות קטנטנים נשרו כמו עלי סתיו מאחד מגביעי היין האיקוניים שקיבלתי מפריטי, למרות שאני מקפיד לשטוף אותם בעדינות רק בעזרת אצבעות, מים וסבון. אני תוהה אם זו עונת השלכת של הלבבות, או סימן משמעותי יותר.