הקלטת הקשתים (כינור ראשון, כינור שני, ויולה, צ׳לו) עברה בשלום. הספקתי להכין הכל בזמן, היו רק טעויות ספורות ולא משמעותיות בפרטיטורה שהדפסתי (שלושה שירים ושתי מחרוזות) וניכר על הנגנים שהם נהנים לנגן את התפקידים שיצרתי להם. דדליין בלתי אפשרי הוא זריקת אדרנלין מטורפת, אבל זו הלוואה ממערכת העצבים שלי שאצטרך להחזיר עם ריבית.
גם הכוריאוגרף הג׳ינג׳י המפחיד נראה מבסוט. בדרך (הוא אסף והחזיר אותי) הוא סיפר לי שדיבר עם קולגה אתמול, אחד הבכירים והותיקים במחול הישראלי. הוא סיפר לו שהוא הולך להקלטות מחר עם מעבד חדש, אבל שהוא רגוע ומרגיש בידיים טובות. הקולגה שאל במי מדובר, ואז אמר: ״וואוו הוא המעבד הכי טוב בארץ!! אבל הוא פיטר אותי ולא מוכן לעבוד איתי יותר. בבקשה תשכנע אותו לתת לי עוד צ׳אנס״.
עניתי: ״אני מבין שדיברת עם xxxx״.
יש לציין ששניהם מהזן שזורק כסאות על רקדניות.
מסתבר שבאותה שיחה הג׳ינג׳י גילה שקטע מחול שהוא מאוד אוהב ומעריך הוא יצירה שלי עבור הותיק שנוצרה כולה רק עם כלים וירטואלים. לג׳ינג׳י יש אובססיה לנגנים חיים. אני מאמין בהיברידיות ובגישה פרגמטית. רוב המאזינים שומעים רק קצב ושירה במקרה הטוב. מצד שני זה הפטיש שלו. מי אני שאמנע ממנו את מה שמחרמן אותו.
בכיתי הרבה כל היום, גם כשהזכירו את המעבד הקודם שמת מסרטן בשנה שעברה, וגם כשהנגנים ניגנו כל כך יפה את ״זריחה שקיעה״ במחרוזת ״כנר על הגג״. (״הזאת אותה ילדה קטנטונת?… אנו בכלל לא השתנינו, רק הם גדלו כל כך פתאום״).
בדרך לגדרה ובחזרה בין שיחות על בדסם וקנאה במערכות יחסים הסבתי את תשומת לבו של הג׳ינג׳י לשדות הירוקים ולפריחה הצהובה העוצמתית של החרדל והחרציות בצדי הדרך. העצים המלבלבים. ״אני רוצה להיות שם״, הצבעתי על הגבעה הירוקה והפורחת בצד הנגדי לכיוון בו נסענו.