אתמול אחה״צ כשסיימתי להקליט חלילנית/אקורדיוניסטית מופלאה ומקסימה לפרוייקט הבהול לפורים עברתי לכתוב את התפקידים לנשפנים. סשן ההקלטה באולפן בגדרה נקבע להיום ב9 בבוקר. היו לי שלושה שירים ושתי מחרוזות ליצור לארבעה כלים ולייצא אותם בתווים. הייתי צריך ללמוד איך לעשות את זה כי בכלי נשיפה לכל כלי יש את הסולם שלו.
תקשרתי עם מנהל ההרכב שלהם (נגן הטרומבון) שהנחה אותי ולאחר כמה גרסאות הגענו למשהו שהם (כנראה) יוכלו לקרוא. עבדתי עד 23:00 וקמתי ב3:00 כדי להמשיך.
הייתי עם חרדה גבוהה מאוד מכל הסיפור (וגם מהסטרס המתמשך, היעדר השינה וההצפה הרגשית שמביאה אותי לדמעות אינספור פעמים ביום). פחדתי מטעויות בכתיבה, ממבוכה ועימותים מול הנשפנים שידועים באגו הענק ובסרחון שהם מפיצים סביבים כפי שניתן לצפות מא.נשים שמחזיקים זין ענקי וצורם בידיים ונושפים לתוכו למחייתם, ושהכוריאוגרף הג׳ינג׳י המפחיד לא יאהב את התפקידים שכתבתי. (במצב נורמלי הוא היה שומע ומאשר אותם כמה ימים לפני ההקלטה). זה היה הזוי שכשהם ניגנו לראשונה כל חלק ממש לא היה לי מושג מה אני עומד לשמוע כי לא זכרתי מה כתבתי רק כמה שעות קודם לכן. הופתעתי לטובה.
שוב התייפחתי ללא שליטה עצמית ב״שקיעה זריחה״, כשתפקידי הנשיפה הצטרפו לתפקידי המיתרים שהקלטנו בשבוע שעבר במילים: ״יום אחר יום וחודש חודש / יחד באושר ודמעות״.
בסופו של דבר לא היתה לי אפילו טעות אחת בכתיבה, הג׳ינג׳י והנגנים אהבו את התפקידים (זה ניכר בהתגייסות ובנגינה הנהדרת, האמוציונלית והקפדנית שלהם), קיבלתי מנגן הטרומבון טיפים קטנים לשיפור הכתיבה בעתיד ושלוש שעות הקלטה אינטנסיביות עברו בשלום. עכשיו הלחץ מתגלגל להשלמת העיבודים מחר, למיקסים ביום חמישי, וליום ראשון בו אני מתחיל את הפרוייקט הגדול והמלחיץ הבא של הפסטיבל השנתי בפסח, במקביל להמשך המאבק ההירואי שלי ב״סל הכביסה״ של עבודות אחרות שמחכות להשלמה וכל יתר האספקטים של חיי הדחוסים והמסועפים.
אני לא ממש מצליח להרגיש גאה בעצמי למרות שאני יוצא בפרוייקט הזה (ובשנה הזו באופן כללי) הרחק מחוץ לאזור הנוחות שלי. לעומק הים, למעבה היער וללב המדבר, לבד. אני מנסה להזכיר לעצמי שאלוהים אמנם גם בראה את העולם תוך שבוע, אבל היא התעסקה רק בזה.
תוך כל רכבת ההרים המטורפת הזו יש גם אינסוף הסחות דעת, חלקן דווקא נעימות ומזממות (עמד לי ממש חזק מההודעות האלו. לא אוננתי כבר עידנים. אני לא עושה סקס אפילו עם עצמי. אמש ביקשתי ממנה להימנע גם אם זה בסדר מצדה. אמרתי שלא אכעס אם תאונן, אבל יהיה לי נעים אם תחכה לפגישתנו הבאה):