פריטי ביקשה לבוא ונשמעה מאוד נרגשת כשבישרה שיש לה הפתעה עבורי.
כשפתחתי את הדלת היא עמדה שם סמוקה ומתוקה עם פטיפון בידיה.
״זה היה הפטיפון של אבא שלי״.
אין מחווה משמעותית ומרגשת יותר שהילדה היפה הזו יכלה לעשות עבורי.
חיברנו אותו לרסיבר בפואייה.
״מה, אין לך תקליטים??״ היא השתוממה.
היו הרבה… השארתי אותם בפלורנטין כשעברתי משם לפני 8 שנים. נשארו רק שני סינגלים שלי שיצאו בתחילת 1993, עוד לפני שנולדה. התגברתי על המבוכה הנוראית ושמענו אותם. אני נשמע שם ילדון רכרוכי, אבל היא אמרה שזה מתוק. היא הופתעה מרחש הפצפוצים האופייני של ויניל. (כשהיתה בגיל לשמוע מוזיקה באופן עצמוני אפילו דיסקים כבר היו לגמרי פאסה).
היא קמה ממרבצנו על השטיח והוציאה מהשקית השחורה הגדולה את התקליטים שרכשה עבורי ושהסתירה עד אותו הרגע. הבחירות היו מאוד מדויקות, וכללו גרסת הופעה של האלבום החדש של הקיור שמלווה אותי בימים הכי קשים השנה, ואת האלבום החדש של דרים ת׳יאטר שהוא כרגע הפייבוריט המוחלט שלי. הוא נקרא Parasomnia ועוסק בהפרעות שינה, שזה משהו שבהחלט יכול היה להיות לי אם הייתי מצליח לישון.
לימדתי אותה לתפעל את הטכנולוגיה המכנית השברירית הזו, איך להרים את המחט, איפה בדיוק להניח אותה ואיך להחזיר את התקליט אל תוך הניילון והעטיפה בגמר השימוש.
הוריתי לה להוריד חולצה, לזחול אליי ולהתחכך לי על הרגל והרשיתי לעצמי לשלוף את הזין הזקור ולשחק איתו מולה. הרשיתי לה למצוץ לי במשך 10 שניות ואז עוד קצת אחרי תחנונים מקסימים שלה. זה לא שאני כזה {שולט} קשוח, אני מת מפחד וכמו גזע עץ ספוג מים, גם כשאני נדלק זה עשוי לא לתפוס כתוצאה ממחשבות טורדניות שמזנקות או מוקשים שמתפוצצים.
אנחנו מתקדמות כל הזמן. אני חושב שנגיע. אני צריך עכשיו דבש, לא עוקץ. ההתמסרות והאהבה שלה נושפות לי אוויר אביב חמים על הפצעים.