הסוללה במשקל הדיאגנוסטי התרוקנה לפני כמה שבועות. לא מצאתי סוללה מתאימה בחנויות אליהן נכנסתי על הדרך והזמנתי באינטרנטים. לקח להן יותר משבוע להגיע, כך שיצא שזמן מה לא נשקלתי. הסתבר שעליתי קצת, שניים שלושה קילו, למרות שאני מקפיד על התזונה ולא אוכל זבל.
בצוהריים הרגשתי שאני חייב ללכת לג׳ים. שעון הדדליין אמנם מתקתק אבל אני לא יכול להקריב את הבריאות שלי, המשקל ימשיך לטפס עם כל יום של אורח חיים יושבני באולפן, והיעדר הפעילות הגופנית משפיע לרעה על השינה, הסטרס והחרדה ומגביר את השימוש בחומרים. אני חייב להאמין שדברים איכשהו יפלו למקום. זה לא שאני מסוגל לעבוד 18 שעות ביום בכל מקרה.
נתתי 36 דקות הגונות על האליפטי. לא היה קל והזמן עבר לאט אבל הרגשתי טוב. אחרי האימון לא ויתרתי לעצמי על הג׳קוזי. כמה דקות אחרי שנכנסתי התגנבו פנימה 4 ילדים מצוחקקים למרות שידעו שהכניסה היא מגיל 15 ומעלה. עברו עוד כמה דקות והמצילה (סטגדוש!) הגיעה. היא נעמדה קפואה, והביטה בהם במבט מפחיד.
אחד הילדים הצטדק: ״בעוד חודש אני בן 15!״ (אני לא חושב שהיה להם 12). המצילה הרימה את ידה, הניפה אצבע וספרה בקול רם: ״אחת!…..שתיים!!…״. בשלב הזה היא הזעיפה את קולה עוד קצת, זקפה אצבע שלישית וחזרה :״שתיים!!!״. הילדים נבהלו ומיהרו החוצה. צחקקתי וחשבתי לעצמי כמה אני אוהב ומעריץ נשים בכלל, ודומיננטיות בפרט.
בדרך חזרה עצרתי במשתלה כדי לחדש את הפרחים העונתיים בעציץ הורוד. מוכרת הפרחים חייכה אליי בלבביות.
הסמקתי ואמרתי: ״אילו ידעתי שאקבל חיוך כזה הייתי בא עוד הרבה קודם״.
היא ענתה: ״אתה תמיד מקבל חיוכים כשאתה בא״.
היא שאלה מה שלומי. השתהיתי רגע, ובמקום לענות את הדכאון הרגיל שלי היישרתי מבט והשבתי: ״יותר טוב״.
נראה שהזימה ששטפה אותי אתמול לא היתה מקרית (בסוף זה נגמר ב7 גמירות 😇). היום לא אוננתי אבל הורדתי שערות בחזה (אחרי המון זמן) ובמפשעה כי הרגשתי שאני מתחבר מחדש לגוף שלי ורוצה לאהוב אותו. מופיעות לי מחשבות, תשוקות, כמיהות ופנטזיות. מתגלים רצונות וצרכים. אולי הקרחונים באמת מפשירים ומים מתחילים לשצוף במורד הנחלים.