מתחת לפרווה

בשיעור עם בן אמש בכיתי הרבה.

זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מולו, (מה שלא קרה אף פעם בשנתיים של טיפול מיני זוגי 🙄).

אמרתי שאני מרגיש שאנחנו מתקרבים לליבה הקשה, שאני רוצה לכתוב על הפרידה והגירושין והוספתי:

"And after that maybe we can move on to lighter, more fun topics like the climate crisis and the rapid decline of liberal democracy".

לשיר יקראו Our Wedding Day.

סיפרתי לבן שאני עדיין בוכה כל יום 10, 20 פעם. לרוב זה רק כמה למשך שניות או דקה, כשאני נזכר בטיול, בחוויה או ברגע. תמיד התאורה של הסצנה צפה ראשונה לתודעה. ברור שלא אוכל להקיף את כל האפוס של 19 שנה של אהבה בשיר אחד. חשבתי להפוך לפזמון פסקה מתוך מכתב הפרידה שכתבתי בספטמבר:

״הזכרונות ישארו תמיד חקוקים בתודעתי, בלבי, בעצמותיי… וגם ברחובות וסמטאות הערים, במשעולים, בנחלים, השוניות, האוקיינוסים, הפסגות, העמקים, האיים, המעיינות והגלקסיות האינסופיות והמפעימות בהן צעדנו, צפינו, צללנו וטיילנו יחד בכזה סטייל מרהיב ויחודי״.

בבתים רציתי לתאר שלושה רגעים בצורה מפורטת, ואז אולי לאזכר עוד כמה רק במשפט. כשהתיישבתי לכתוב במהלך השבוע בצורה חופשית את הרגעים שצפו לי התחלתי מהחתונה אבל אחר כך עלו בעיקר רגעים טראומתיים.

אמרתי לבן שאני חושב שהלחן צריך להיות די פשוט ומלודי. הוא הציע שאת השיר הזה אלחין על הפסנתר ועודד אותי לנגן משהו.

העבודה שהוא עושה איתי היא קסם טהור. הצלחנו להגיע לאיזשהו בסיס שאוכל לפתח במהלך השבוע. יש קונפליקט בין הצורך שלי לתאר דברים לפרטי פרטים ולהיות מדויק לבין מה שנכון ואפקטיבי לחבר בשיר מולחן. אצטרך למצוא איזון ולזקק את הרעיונות כך שיספרו הרבה תחושות במעט מילים.

בן אמר שמשתקף לו מהדברים שלי שזה לא רק שיר על שברון לב ואבל על אהבה שנגמרה אלא גם על הזמן שחלף, ושהגיוני שאהיה overwhelmed עם כזה עושר של חוויות, של יופי מעורבב עם כאב לאורך נתח כל כך משמעותי מהחיים.

לקראת סוף השיעור בן אמר שעוד יש לנו כ4-6 שירים באלבום ושאני לא חייב לדחוס הכל בשיר הזה. זה שחרר אותי קצת. אני חושב שאנסה להתמקד ביום החתונה בבית הראשון ובמנורה הכתומה בחדר השינה שנשברה והודבקה אינסוף פעמים בבית השני.

נאלצתי לסיים את השיעור דקותיים לפני הזמן כי הזמר המפורסם עם פני המלאך הקדים להקליט את המחרוזת התימנית לפסטיבל.