מתחת לפרווה

בכיתי 700 ליטר בערב הפתיחה של הפסטיבל שנחל הצלחה כבירה.

מיד בתום השיר האחרון עלה לבמה חתן פרס ישראל רק כדי להגיד את שמי ולחלוק לי שבחים מוגזמים (״המנהל המוזיקלי דן ציפורי שהוא מעבד על ויצר את כל המוזיקה לערב הזה״).

המחמאות המשיכו מאחורי הקלעים, גם מכל הזמרות והזמרים ויתר אנשי הצוות. סיפרתי להם על הביקור שקיבלתי מעפרה חזה ביום שישי כשקדחתי על העיבודים במהלך כל השבת והחג. כולם היו מרוצים מהטיפול בשירה שלהם, מהעיבודים ומהסאונד. 

כששמעתי את התוצאות על הבמה, עם הריקודים היפהפיים, התלבושות הססגוניות, הוידאו ארט עם חומרי הארכיון המרגשים והתגובות של הקהל למניפולציות המוזיקליות שהפעלתי; חשבתי שזה ממש מוזר שכתבתי את כל התפקידים וניגנתי את כל הכלים האלה בעצמי, ושלפני חודש שומדבר מזה לא היה קיים. זה נשמע כמו אנסמבל, כשלנגנים הרבים יש אישיות.

מה שהיה הכי מיוחד בערב זו הנוכחות של פריטי שגם הקדימה לאסוף וגם החזירה אותי שיכור ואולטרה אמוציונלי. ישבנו צמודות ושמרנו על מגע נעים כל הזמן. אמרתי לה שהגוף שלי הפנים את הצורך שלה במגע תמידי, וזה כבר בא לי טבעי. הצחקתי אותה כששרתי לה באוזן את הגרסאות הגסות ו/או טיפשיות שפיתחתי לטקסטים בזמן העבודה (“מי חולם חולם עלייך כנשלט נשלט עירום״… ״לזין הזה חיכיתייייי גרגמל״... ״אני יודעת אני שומעת מישהו הולך תמיד עם תיק״) ובהערות סרקסטיות על ההתרחשויות סביבנו. תופפתי על ידה תפקידי חלילים, גיטרות וכלי נשיפה.

כשהקדמנו לפני המופע ועלינו לבמה מהצד האחורי לצפות בחזרה פריטי אמרה לי: ״הנה תראה, אחת מהילדות הרקדניות האלה אולי תהיה חברה שלך עוד עשר שנים. היא תגיד ״ראיתי אותך במופע ברחובות...״ . השבתי ביבשושיות שאף אחת מהן לא לטעמי, אבל אז הבחנתי בבלונדינית שופעת עם עיניים בהירות ויוקדות שהתעכבו עליי לשבריר שניה והפניתי את תשומת לבה של פריטי אליה. (מאוחר יותר הסתבר שהיא הסולנית הבולטת של הערב. יש לי טעם יקר וטוב). פריטי החליטה שהגיע הזמן לצאת מהמתחם. :)

אחרי המופע, מאחורי הקלעים הצגתי אותה: ״זו פריטי, המוזה שלי״. (היא היתה יפהפהיה בשמלה שחורה קצרצרה מכל הכיוונים, חייכה עור ואהבה לכל הסביבה וגם שמה עין על כמה מהגברים השרמנטיים הכריזמטיים בגיל העמידה שהיא כל כך אוהבת).

כשיצאנו היא הדגישה כמה אני אהוב שם, כמה הערכה קיימת לפועלי ואליי באופן אישי. יכולתי להרגיש את זה דרך הפילטר שלה. אלו הרבה רגשות להכיל, ועוד בשכונת ילדותי מלאת הזכרונות הטראומטיים. אם אשרוד אהיה בן 50 בעוד פחות מחצי שנה. סססססה קטע. 

היא הביעה צמא עוד כשהתחיל הערב, אז לפני שנכנסנו לאוטו קניתי לה מים בפיצוציה. שאלתי את המוכר ארוך השיער בן כמה הוא.

״19״.

אמרתי לו שגם אני הייתי פעם בן 19 מרחובות, ועם שיער אפילו יותר ארוך משלו.

איזה מנהל גדול שלמה. כשהכרנו לפני 13 שנים, די בטעות, הוא אמר: ״אין לי זמן עכשיו אפילו להכיר אותך, אז בוא נתנהג כאילו אנחנו כבר מכירים״. במשך כל החודש מאז שהתחלנו לעבוד על שני המופעים האלה הוא לא התקשר אפילו פעם אחת ללחוץ, לשאול מה קורה, להזכיר… האציל את זה עליי לגמרי, מה שכמובן גרם לי לקחת אקסטרה אחריות וto own it. והוא הבין שאני צריך שקט והפחתה של חרדה, לא רעש וליבוי שלה.

בכל פעם שפניה המלאכיות של עפרה עלו על המסך הדמעות שטפו מעצמן. היה בה משהו כל טהור, טבעי ולא מאומץ, כמו נביעה זכה וצוננת של מעיין שכבה. בדרך חזרה אמרתי לפריטי שהידיעה שתשב איתי שם ותשמע את העבודה שלי נשפה לי המון רוח במפרשים. לא יכולתי לחפף או לזייף. זה היה מהלב שלי ללב שלה. היא חלק כל כך משמעותי במה שאני עושה, ולרגע אחד כשחצינו את רחוב הרצל יכולתי להרגיש שבאמת זכיתי בכל כך הרבה טוב בעולם הזה.

שיר הסיום היה ״גורל אחד״ שגם היה שם המופע. (בחירה מצויינת של שלמה). הצעתי להתחיל את השיר כבלדה דרמטית בביצוע של גלית, ואז שבחלק השני זה יעשה קצבי ויכנסו יתר הזמרות.ים. זה עבד נפלא. הVJ הקרין קולאג׳ של חטופים, עם זוג ילדים נושאים דגל ישראל במרכז הפריים.

״גורל אחד

שם אותנו כאן

שם אותנו כאן

בארץ הזאת

ניסינו לברוח

ניסינו לשכוח

ולא יכולנו

לעזוב״

(צפנת ירון/שם טוב לוי)

בני משפחתה של עפרה חזה היו בקהל, ואני פשוט יודע שעפרה צפתה גם מאיפה שהיא מתקיימת, והייתה גאה ושמחה.