התמחות האיזון היתה לי קשה מאוד ועוררה המון חרדה שלא ציפיתי לה, במיוחד שביום שישי צללתי לעומק מקסימלי עם קבוצה, מסירה, במה שהיתה הצלילה הראשונה אחרי ארבעה חודשים.
מסתבר שמה שהכי קשה לי זה לצוף במקום בחוסר מעש. זה יכול גם להסביר למה אני גודש את חיי מבוקר עד לילה מדי יום, ושהזמן היחיד שאני נח בו זה כשאני שותה.
הים היה זועף, השמיים מעוננים והראות לקויה. לאחר כ10 דקות של תרגילים (הסרת מסכה, הוצאת ווסת, ציר סנפיר, בודהה) התקדמנו קצת לאט לאט כשהוא מדריך את הנשימות שלי ומעיר כשאני עובד עם הגפיים כשממש אין צורך. היו לי קצת עניינים עם האוזניים, קצת עוויתות בכפות הרגליים.
עצרנו בעומק רדוד של 4 מטר והוא הסביר תרגיל נוסף, קצת באריכות, כשהוא בלי מסכה. לפתע נתקפתי חרדה חזקה ובלתי מתפשרת ועליתי לפני המים בצורה מבוקרת.
שוחחנו על פני המים, נרגעתי קצת והמשכנו בצלילה.
בצלילה השניה התכנון היה שנגיע עד מעל לסטי״ל (כ100 מטר מהחוף) בעומק של לא יותר מ10 מטר, נחנה שם קצת ונבהה ואז נחזור לאט לאט. עוד באמצע הדרך, כשהקרקעית כבר היתה רחוקה ועמוקה מתחתיי החרדה תקפה שוב בצורה מאוד לא נעימה שאני מרגיש עד עכשיו.
הלב הלם בפראות, האוויר לא הרווה אותי. ניסיתי להישאר, לנשוף החוצה את הבהלה. בשלב כלשהו ביקשתי שנחזור. אחרי דקותיים הבנתי שאהיה נורא מאוכזב מעצמי אם לא אגיע לסטי״ל וביקשתי להסתובב שוב ולהמשיך.
גם כשהגענו וריחפנו, להיות תלוי ככה באמצע בלי לנוע היה לי מאוד לא נוח. המדריך הרגיע אותי בעיניו והדריך את הנשימה שלי. הורדתי מסכה באופן יזום פעמיים כדי לחזק את תחושת המסוגלות ולהעסיק את עצמי.
סיימנו את ההתמחות עם חזרה על המבחן התיאורטי של כוכב ראשון (48/50 ושתי השגיאות היו של ניואנסים פתוחים לפרשנות).
המדריך (מבוגר ממני בקצת וסטלן) הזמין אותי ל״הפלגה״ בסירה העוגנת של המועדון. הוא עישן ודיברנו על דברים עמוקים. הסתבר שעבד עם אשתי הראשונה ושהיה לו ביף עם הבן שלי. הוא אמר שהוא שמח שיש לו הזדמנות לסגירת מעגל ותיקון.
החרדה עדיין מטלטלת אותי, הדפיקה בדלת של האיש שבא עכשיו לסדר את הסתימה בכיור בחדר במלון הפילה את הלב לתחתונים וזעזעה את כל החושים. חשבתי שהנאצים באים.
הבנתי היום שעוד יש לי דרך ארוכה עד שאכונן שלום עם החרדה, ושהדרך הזו עוברת דרך אי עשייה, מרחף באיזון באמצע הדרך בין קרקעית לפני הים, במים קרים, עכורים ועמוקים.