מתחת לפרווה

כל הדמעות שלא בכיתי בימים האחרונים נובעות היום, כנראה כי הנפש יודעת שזה היום האחרון. 

אתמול בשקיעה צילמתי טיימלפס תנועת עננים על החוף. הם שטו דרומה והפכו לצמר גפן ורוד. הרגשתי סבבה, אבל כשעליתי חזרה לחדר נחתה עליי תוגה.

אחרי נטילת הכדורים ישבתי במרפסת, מבושם מאורות העיר. הרגשתי כמו שילוב של זהר ארגוב וסיד וישס ושקעתי בשינה נרקוטית כשכל פעם התעוררתי מרעש שחדר לי לחלום. בסוף הלכתי למיטה.

בבוקר התעוררתי מדוכא מאוד. 

לקחתי את עצמי לפארק הצפרות ואז לארוחת בוקר. תליתי את שלט ה do not disturb. 
החלטתי להשתדל לעשות כמה דברים לפני שאשקע באס״ק. 

ירדתי לסופרפארם בקניון אבל היה עוד סגור. התקלחתי. בוננתי. ירדתי שוב לסופרפארם ועליתי למרכז עינת עם הרכב לקנות מים ולחמניות כוסמת. שרתי את השירים החדשים. עשיתי אימון נגינה. קבעתי תור למדרסים ותור לספר.

בצוהריים חלצתי בקבוק יין אדום והתיישבתי במרפסת עם המפרץ שטוף השמש פרוש לפניי.  אני חושב על כך שזו השנה הכי קשה בחיים שלי, אבל מה על השנה שקדמה לה? 8 חודשים וחצי של פיכחון ללא שינה? ומה עם השנה לפני עם הטראומה במלדיביים שהובילה לשימוש בחומרים? ומה עם השנה לפני כן שגרמה לי להתעקש על טיפול מיני זוגי אחרי כל השנים המאכזבות והמכאיבות של נישואיי השניים? 

מתי בכלל היה קל?

מתי היה טוב?

בגיל 39 עם ניתוח המעקפים? 

בשנים כשהבן עבר לגור איתי ורק עבדתי והייתי אבא במשרה מלאה?

אני מעדיף לא להמשיך לחפור אחורה. הכל שם מלא בטראומות. תמיד היה נורא קשה.

אולי זו לא השנה הכי קשה, אלא השנה שאני מרגיש הכי חלש, הכי מובס, הכי מותש, הכי לבד, הכי אבוד.