לפני שנה. יום שישי, 23 במאי 2025 בשעה 8:37
מאז המגיפה השמחה הלכה ודהתה. ניסיתי להאחז בדברים קטנים.
מאז המלחמה כבר לא נשאר כל כך במה להיאחז. רק ברגע הזה, היקרים מכל, להרכין ראש, לנתק מגע.
מאז הגירושין כבר לא היתה שום אדמה מתחת לרגליים. לשרוד עוד יום. עוד דדליין. לצלוע מזריחה לשקיעה ולהספיק מה שאפשר.
הבכי נהיה המקום הכי בטוח ומנחם, כניעה והכרה בחוסר אונים.
על ההריסות נבנתה סלידה נמנעת. שום דבר לא הצליח לפתות אותה להסתלק.
קשה לוותר על Xanax כשהוא היחיד שמרגיע, על Zodorm שהוא היחיד שמנשק אותך בעקביות לפני השינה, ועל אלכוהול שהוא היחיד שמקשיב לך ומחבק.
למרות הכל חמקו רגשות חמימים אל השטח, אבל בוצע בהם סיכול ממוקד מאוד.
אני לא רוצה כלום חוץ מלהצליח לישון חצי נורמלי ולהשלים את האלבום החמישי שלי עד יום הולדתי החמישים באחד באוקטובר.