ביום שישי בדרכי ליורש עבר לי פוסט שלם בראש על הימים הקודמים, אבל אז כאמור הייתי עם היורש, ובינתיים הצטברו להן עוד חוויות ומחשבות, ועכשיו זה בסכנה לצאת אחד מהפוסטים האלה שבהם מוקדשת פסקה ליום, שלאף אחד אין סבלנות לקרוא ושלי אין סבלנות לכתוב. פאק כרוניקה, זה מה שאני אומר.
בפעם השניה בתוך ימים ספורים חיכיתי הלילה 45 דקות לרכבת שבוששה, והפעם גם חוויתי אגרסיות מבעבעות במיוחד כלפי הכרוז רפה השכל שהודיע על האיחור כמו שכוסית מתזמנת את הגעתה. בהתחלה דווח על 15 דקות "זמן משוער", אחר כך עוד 15 דקות "זמן משוער", אחר כך בטון יותר אופטימי "עוד 10 דקות זמן משוער", ולקינוח עוד 4 דקות על חשבון הבית, ואז אחרי עוד כמה דקות בלתי מדווחות אכן הגיעה הרכבת. הזמן שחיכיתי בקור הפולשני ובחושך המדכא דווקא היה אמיתי ונוכח מאוד ובכלל לא משוער, וכדי להעביר את הזמן ירקתי על הרצפה, בעטתי בפחי הזבל, ודמיינתי את עצמי מיישם סצנות מג'ון רמבו על הטמבל מהכריזה. אילו רק ידעתי איפה השפן מתחבא.
צפיתי בג'ון רמבו עם היורש בשישי. לקחנו אותו מספרית הדיוידי השכונתית לאחר שחזרתי איתו מ*הסיבוב של אתמול של נסיעה לחדרה ובחזרה בתחבורה ציבורית בגשם*, להבדיל מ*הסיבוב של היום של נסיעה לחדרה ובחזרה בתחבורה ציבורית בגשם*, ושנבדל גם מה*סיבוב של מחר של נסיעה לחדרה ובחזרה בתחבורה ציבורית ובגשם*. (מחר, כך התבשרתי, אני אמור לאסוף אותו ממקום אחר בעיר, רק שהכתובת לא ידועה, ההסברים לא ברורים, ואין לי מושג איך זה יסתדר). כפי שניתן להבין אני מאוד עצבני על הנסיעות. אתחיל פסקה חדשה.
אז בשישי לפנות ערב הכנתי פופקורן וקקאו אמיתי עם תמצית רום וצפינו בג'ון רמבו מכסח לרעים את הצורה. וגם שיחקנו סופר-טקטיקו שנגמר בתיקו לאחר שאני לא יכולתי לגנוב לו את הדגל בלי שיהרוג אותי עם הסגן אלוף שלו, ואילו הוא לא יכול היה לגנוב לי את הדגל בלי להזיז את אותו סגן אלוף מהנקודה בה עמד. בשישי אכלנו את החצי השני של מגש כנפי ההודו בגריל שהביאה הגלילית יום קודם בחברת פתיתות (כמו פתיתים רק ממין נקבה) וסלט, והיום קציצות עגל וירקות עם פירה וסלט. לא יצאתי בחמישי בלילה כדי להיות עירני וסבלני כשאני איתו, וזה הוכיח את עצמו. הקדשתי לו את מלוא תשומת הלב שלי לאורך כל הסופ"ש, ובאמת היה כיפי וקסום, עם מזג האוויר החורפי בחוץ והחמימות השובבה והתוססת בתוך הבית.
כי החלטתי, שחרף הקשיים העצומים והמתחים הנוראיים בתקופה זו, אני רוצה, אני בוחר, לשרוד את זה. לוחץ על קומה גבוהה יותר במעלית. וון דה גוינג גטס טאף, דה טאף גו קרייזי. זה לא הזמן לשקוע בחרדות ובספקות, זה הזמן להיכנס להייפר ולהפוך את הכיוון של הספירלה, ממערבולת ששואבת למטה, למערבולת אוויר חם שמניפה למעלה. וזה מתחיל בלעשות את מה שצריך, ולעשות את זה טוב.
לכן גם ארגנתי אורגיה על ספת הוייניל האדומה השבוע, שהיתה מוצלחת למדי אך יכלה להיות מוצלחת יותר אילו הצלע הנשית לא היתה משתכרת כל כך ולפיכך מאבדת אותי ואת העניין והגירוי והסיפוק שלי בדרך. היא לא הצליחה למצוץ כהלכה ולהיות מזוינת בו זמנית, לא נשמעה להוראות החוזרות ונשנות, עד שלבסוף ויתרתי על השתתפות פעילה ועברתי לעמדת הצופה/במאי המרוחק. הצלע הגברית דווקא היה סבבה, אולי נפתח פרנצ'ייז ביחד. היא בכל מקרה נהנתה מאוד ורק התעצבה שכעסתי עליה אחר כך. כנראה שככה אני, מעניק מנות גדושות ובלתי נשכחות של אהבה, עונג, עניין, סחף, ואושר... ואז מנות אמנם פחות גדושות אך בלתי נשכחות באותה מידה של כאב, צער, ושיברון.
למחרת הגלילית באה (עם העופות, כנזכר למעלה) עשתה לי עיסוי רקמות ודמיון מודרך שכזה להפגיש אותי עם "דן הקטן". השתדלתי להיכנס לזה הכי בכנות שיכולתי, אבל החוויה לא היתה שלמה באמת. בכל זאת קיבלתי קצת תובנות נראה לי, למרות שאת הבכי שעצור בי לא הצלחתי לשחרר. הפיינליסטית קפצה גם היא לביקור בדרכה לחריש העמוק השבועי שהיא עוברת במסיבות (שתוצאותיו הופכות אותה לבלתי-מבצעית עבורי). איכשהו עם כל הזונות כולל האקסית המצב הוא בסוג של קיפאון מתוח, לפחות רגשית אם לא מעשית. אני מוצא את עצמי מפנטז בדרכים על איזו מלאכית צפונית איכותית וטהורה כזו, מהסוג שעולות ויורדות בתחנת הרצליה, שתבוא לי טוב כמו כוס זכוכית גבוהה מלאה במים צוננים וצלולים ומסטיק מנטה רענן בפה אחרי לילה של שתיה+עישון+רימינג.
לפני 15 שנים. 28 בפברואר 2009 בשעה 23:37
