היה לי יום אחד שהתחיל הרבה יותר מדי מאוחר ועם דיכאון כבד כדי לכתוב תפקידים לארבעה נאמברים לכינור ראשון, כינור שני, ויולה, חצוצרה, טנור סקס, אלטו סקס, סופרנו סקס, טרומבון וחלילים.
תוך כדי הסתחררתי אבוד בכיכר המריבות עם פריטי עד ההתנגשות החזיתית הבלתי נמנעת.
מצאתי שהעובדה שביליתי את הסופ״ש בליצור את המוזיקה *שלי* באופן וולנטרי וספונטני באולפן עזרה לי למצוא הנאה גם במשימה שהייתי צריך לבצע למרות שהעדפתי ללעוס מסמרים. פתאום נהיה כיף ומעניין להיות באולפן. פאק כיף ומעניין, זה ענה על הצורך הכי עמוק.
הנגנים נהנו מאוד לנגן את התפקידים שכתבתי והחמיאו לכתיבה שלי (ההנאה ניכרה בנגינה ההתמסרותית שלהם), הכוריאוגרף הג׳ינג׳י המשוגע היה מבסוט ורגוע, ואפילו אני הופתעתי מעצמי (כי לא היה לי מושג מה כתבתי) לטובה. לא הייתה לי אפילו טעות אחת.
...וכל היום מאז שהתעוררתי ב4 עוד לפני השעון אחרי שלוש שעות שינה, שטוף דמעות כדי להמשיך לעבוד ולכתוב, ספרתי לאחור את השעות עד 18:00; אז פריטי אמורה להגיע לאסוף את חפציה ואת הפטיפון של אבא שלה ולפנות אותנו מהשחזורים המכאיבים האלה.
(סרטונים נשלחו מהג׳ינג׳י שכאמור היה מרוצה).