אם באמת היתה לי אהבה בחיים
הייתי מתעורר בשבת בבוקר עם מוטיבציה חיובית ולא רק עם זכרונות מרים ומאכזבים מאמש.
הייתי רוקם תכניות זוגיות עתידיות. הייתי מזמין חדר לזוג ולא ליחיד בגיחה הבאה לאילת.
הייתי מפנטז על דמות האהבה הזו ובוטח בה.
כאשר הייתי מגיע להתארח אצלה לראשונה אחרי יותר משנה של קשר, הייתי מקבל יחס שמזכיר לפחות בקצת את היחס הרגיש שנתתי לה בעשרות הפעמים שהתארחה כאן אצלי, כבוגדת נשואה סודית וכפליטה בהליכי גירושין מחרידים.
אם אני מגיע עם הכוונות הכי טובות להיות פיכח ונוכח, חמוש במתנות וברצון לענג ולהסתגל בברכה בעולמה ובכל זאת מרגיש דחק יזום מצדה וצריך להפעיל מאמץ משמעותי כדי לא לברוח פיזית או לצלול אל תוך בקבוק ויסקי במשך 5 שעות זו לא אהבה.
אם אני מנסה לצאת מאזור הנוחות שלי בשביל לענות לצרכים הבלתי צפויים והסותרים שלה ומקבל רק התנגדות, הקנטות, לעג, ביטול, בלבול, כעס והשוואה למאהבים הקודמים שלה - זו לא אהבה, זו עבודה של בייביסיטר.
כמות העונג/השראה/שמחה/רוגע/סיפוק שקיבלתי מהמין הנשי בשנים האחרונות לא ממלאות אפילו עשירית מבקבוקי הוודקה והוויסקי ששתיתי כדי לחטא את הפצעים שדקרו בי.
כנראה שמגיע רגע בחייו של דינוזאור שהוא מסתכל על סביבתו המשתנה ומבין שהגיע זמנו להיכחד.