נפגשתי עם רופא המשפחה הבוקר והסכמנו על מגמת הפחתת מינון של אסיול בקצב של מ״ג בחודש. (התחלתי מ15 לפני חודש וקצת ובשבוע האחרון ירדתי וולנטרית ל12.5. עכשיו קיבלתי מרשם ל12 מ״ג לחודשיים, כשבחודש השני אני אמור לחצות אותו ולרדת ל11).
זה אמנם שינוי מרענן אחרי כל השנים האלה להצליח לשקוע ולישון רצוף 7 שעות ולא להרגיש חרדה בהולה כל הזמן, אבל אני לא אוהב את התחושה הטושטושית שמלווה אותי. כמו כן אני עדיין שותה הרבה יותר מדי. ״זה במקום אהבה וגם עולה פחות״.
ביום א׳ שעבר הרגשתי שאני צריך יום מנוחה מהסופ״ש מהאינטנסיביות הפיזית החיובית שלו.
השבוע אני מרגיש שהלב שלי שבור, הבטחון העצמי מרוסק, המשאבים מרוקנים ושמגיע לי פאקינג לנוח אחרי כל מה שעברתי.
מתישהו בדצמבר כתבתי שנשים צריכות להיכנס ללו״ז. זה הביא דברים מיטיבים והחמיר אספקטים אחרים.
איכשהו הגענו ליולי ואני כבר לא רוצה נשים בלו״ז. מאותה סיבה שביטלתי את המנוי ב״הארץ״ בחודש מרץ כי החדשות נוראיות, שהשימוש שלי ברשתות חברתיות הצטמצם לאורך השנים כמעט לאפס כי זה חסר טעם ושאין לי טלוויזיה כי טלוויזיה זה למטומטמים.
עדכנתי את הפרופ שלי עם גילוי נאות: פצוע מינית ורומנטית מעשורים של התעללות וניצול. זה לא משפט שנעים לכתוב בפרופיל אבל ההשלכות נוכחות מאוד אם מנסות להתקרב אליי במרחב אינטימי.
אני רוצה לחזור לבלעדיות של המרחב שלי, לשגרת האימונים, התזונה, הנגינה והלמידה שלי. אני רוצה להפיק את האלבום שלי, שזה באמת הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו. טענתי אותו בכל הרגשות, הפצעים, הטראומות, החרדות, הדאגות וההתעללות שספגתי. אני מדמיין שבאמצעות האלכימיה שהיא הפקה מוזיקלית אוכל להפוך את כל זה ליופי שיתקשר וישגר אותי הלאה לשלבים הבאים בחיים שלי ולמקומות יפים ומיטיבים שעוד לא הייתי בהם.