ברבים מהבקרים מאז ה13.6 אני מתעורר בתחושה של: ״אני לא רוצה לחיות את היום הזה״ ומנסה למשוך את הזמן במיטה ככל הניתן.
זה משהו שלא התאפשר לפני האסיול בגלל החרדה והמתח השרירי שהזניקו אותי החוצה מהמיטה ברגע שפקחתי עיניים, וגם בגלל הדדליינים הנוקשים בעבודה ועצם העובדה שלא הייתי בדיכאון.
(בסוף היא הצליחה להפוך אותי לישנון מן המניון.)
בשלב כלשהו אני כבר לא מצליח לשקוע יותר לעולם החלומות ומציפות אותי מחשבות עצובות, זכרונות יפים שמכאיבים ו🦆🦆.
אני משכנע את עצמי לקום ולעשות רק דבר אחד (בדרך כלל לתרגל מדיטציה). משם זה מתגלגל לרק עוד פעילות אחת, ואז לעוד אחת, ולדברים הכי חשובים שחייבים לקרות באותו היום.
ואז כבר צוהריים ונשאר מספר חד ספרתי של שעות עד שאבלע את הכדורים והאלכוהול ואוכל לשקוע שוב. השפעת הדאונרים מאמש דועכת והשפעת הקפאין בשיאה ואני בדרך כלל מצליח להיות פרודוקטיבי גם אם בקצב פחות אינטנסיבי מבדרך כלל. השקיעה בערב והשינה בלילה היא לא מנוחה של ממש כי היא מלאכותית ומסוממת, אבל זה (כנראה) יותר טוב מכלום. ההתפוררות בסופ״שים הבודדים מתבקשת וזמנית.
היום הדבר הכי חשוב היה לקצקץ כי הפשרתי את הבשר כבר בחמישי ולשטוף את הכלים שהצטברו.
אחרי שלשאר הפרימיירות השנה הגעתי בחברת בת זוג מצודדת, מאירת עיניים ומרחיבת לב, יש משהו עצוב בתכתובת הזו: