אתמול התחיל בסדר גמור.
עשיתי סיבוב יעיל להפליא דרך חנות המשקאות, הסופר פארם בשדרות ירושלים, חומוס עם עצמי באבו חסן והרכבת מארז פרלינים ושוקולדים ליום ההולדת ה78 של אבא שלי שחל מחר. לפני שנתיים הוא אסר עליי להביא לו מתנות שאינן שוקולד ובשנה שעברה השביע אותי לעולם לא לגלות לו מהכין הפרלינים כי הם הכי טובים שאי פעם אכל.
חזרתי במונית כדי לשמור על הפרלינים מהשמש אבל כשהגעתי הביתה במקום להקליט בס לאלבום הרגשתי עייף ומשותק. ניסיתי לנוח אך לא התאוששתי. התייאשתי מעצמי, שתיתי, לקחתי כדורים. הזמנתי אוכל מקסיקני חריף. התעוררתי לפני חצות ולא הצלחתי להירדם חזרה. הייתי משועמם נורא, עייף מדי להיות פרודוקטיבי, אנין מדי למצוא עניין באינטרנט.
בסוף הצלחתי להירדם לפנות בוקר ולהתעורר עם כאב רגשי חד ונוכח.
הבנתי שהמסר הוא שאין לי לאן לברוח.
התיישבתי בניגוד לרצוני להקליט בס והשלמתי 8 מתוך 11 שירים (בOur Wedding Day אין בס ודובים). יצא ממש טוב. לארוחת ערב הכנתי סביצ׳ה טונה.
יצירת האלבום היא העבודה הבריאה על הצל הלא מודע שלי, החיבוק והטיפול שאני מעניק לכאב על ידי שהיה איכפתית איתו בניגוד לנסיון לברוח ממנו ולהעלים אותו. אני לא יודע אם בן מבין כמה העבודה שהוא עושה איתי משמעותית עבורי.
מחר כשאחזור מרחובות מביקור היומולדת אצל אבא וביקור ה״תשאב לי את המזרן עם הדייסון שלך וצלם לי את הנזילה של השכנה מלמעלה עם המצלמה שלך״ אצל אמא אקליט בס בשלושת השירים הנותרים, ושארית השבוע תוגדש לתפקידי הגיטרה (או פסנתר) העיקריים בכל שיר.
בחמישי בלילה הבן היפה שלי ובת זוגו השמשית אמורים לחזור מהודו ולנחות כאן. מנסה להדחיק את הדאגות מהטיסה ולדמיין את החיבוק הארוך והתחושה הנעימה שתהיה לי באיחוד המחודש איתם.
אני חושב הרבה על למה כל כך עצוב לי, למה הבכי עדיין מתפרץ במעבר מחדר לחדר ריק.
אני לא חייב להיות כל כך לבד, אני הודף את רוב הנסיונות להתקרב אליי, אבל גם לזה יש סיבות טובות.
אסיים את האלבום ואשלח לLA למאסטרינג.
אסע לאילת.
אחגוג יומולדת בערב יום כיפור עם שחרור של האלבום, מה שיהיה שיפור משמעותי לעומת יום ההולדת הקודם בו ביליתי בבית המשפט לאישור הסכם הגירושין, ואז ברבנות לקביעת מועד לגט, ואז בערב היו טילים מאירן ופיגוע ירי קל״ב.
ואז יהיו עוד עשרה ימים עד יום השנה לגט, להשלים את תהליך האבל על כל מה שהלב שלי עוד לא מצליח לשחרר, ולהתחיל לחשוב מה הלאה.