הפרלינים הגיעו ליעדם בשלום.
היתה לי שיחת עומק עם אבא שלי. מסתבר שהוא הנחיל לי בהצלחה יתרה את טראומות הילדות שלו כילד נכה פוליו, את חוסר היכולת לבטוח באף אחד, את החרדות ואת רגשי הנחיתות.
הוא הפציר בי לא להתייאש מחיפוש זוגיות, למרות ששלוש נישואיו היו כישלון מרסק.
זה נכון, מאז שאני זוכר את עצמי, עוד מהגן, תמיד היתה בי כמיהה לדמות אהבה מהמין החזק והיפה. זה תמיד הפעיל והניע אותי. הוא אומר שלמרות שהצליח להגיע למצב שסבבה לו לבד, ולמרות שאכל מרורים בכל מערכות היחסים שלו עם נשים, עדיין יותר אומלל לו בלי.
אני שומע פה הזדמנות לתיקון של קללת ההעברה הבין דורית.
אצל אמא גם עבר בשלום. שאבתי וצילמתי והייתי נחמד. היתה לי הבלחה של למה נמאס לי מפמדום.
כשחזרתי במקום להתפורר כמתבקש השלמתי את הקלטת הבס לאלבום. יצא חומה בצורה של תדרים נמוכים עקביים ואיתנים.
הופתעתי מכמה רגש ומשמעות הצלחתי להכניס בAttack של כל תו, בין אם בעזרת האצבעות או המפרט. לפעמים ליטפתי באמפתיה, לפעמים יצרתי עומק מפחיד, לפעמים נשכתי ולפעמים בעטתי. כל הזמן רקדתי. יש עכשיו דובים ובס בכל השירים, והגיע הזמן להאמין שאני יודע לנגן בגיטרה, ויודע לשיר, ויודע לתזמר מיתרים ולעטר בסינתים ולהביא ביציות יצירתיות, ושאני יודע לבשל את כל זה שיצא טעים.
כמה קשה זה להאמין, ואיזה מזל שיש דדליין נוקשה שלא משאיר לי זמן לשקוע בספקות.
נישקתי את הבס לפני שהחזרתי אותה לסטנד. היא שיתפה פעולה כמו הסאבית האולטימטיבית והתמסרה לרגשות ולצרכים שלי תוך הפצת האור, היכולות והעוצמות של עצמה.
עכשיו אני צריך לתנות אהבים עם חמש הגיטרות והמנדולינה.
במקביל אני גם עובד.