מתחת לפרווה

הסיוטים לקראת הבוקר מחמירים. 

אני לבד במקומות זרים, מוזרים ומסוכנים, אקסיות מופיעות ונעלמות. 

בצוהריים הבן התעורר (ישן על השטיח בסלון מתוך העדפה עם הכירבולית הורודה על הראש) ואז בעודי מטגן לו שניצלים הגיעה בת הזוג השמשית לקחת אותו (ואת הרכב) למוסך. אתמול הוא היה קוצני במיוחד, היא בכתה והתיישבתי בסלון לדבר איתה ולנסות להרגיע את הרוחות.

בין עבודה על האלבום לסידורים וקניות הצלחתי גם לאנוס את עצמי לכמה שעות של עבודה פרודוקטיבית על ההצגה הגרנדיוזית של כוכב הילדים. 

אחרי סשן הקלטת בס לאלבום הפוסט-פאנק שאני מפיק עבור חבר הגיע הזמן לשיעור עם בן.

הוא שמע את ארבעת המיקסים שהבאתי למצב של גרסה ראשונה והיו לו בעיקר שבחים נלהבים וקצת הערות בונות. השווצתי במקהלה הסרקסטית שהוספתי בברידג׳ של Bratty Bully שבנוסף ל״פא- פאם״ ול״מיאו״ גם שרה מילים של ממש בפעם השלישית. (זה בא להחליף סקשן כלי נשיפה. לא רציתי להוסיף עוד ״דמות״ של נשפנים, וירטואלים או אמיתיים רק לשיר אחד). 

נשארו לי רק עוד שני שירים להקליט בהם שירה. אתמול הקלטתי את Fucking War, שיר שמתחיל בהכי נמוך שלי (כמו לאונרד כהן לקראת מותו) ומסתיים בבלטינג זועק בקצה העליון של המנעד שלי. לקראת הסוף, באופן סמלי במילה "erection" הקול הצטרד, התערער וסירב להמשיך לשתף פעולה. היום עשיתי חימום שלם רק כדי להקליט את כמה המילים החסרות. 

ההקלטות האלה הן הפעם הראשונה שאני שר את השירים האלה בכזו צורה. זה כאילו השירה הבשילה בדיוק ברגע הנכון לבציר, מספיק קרוב לכתיבת השירים, ומספיק זמן בדיוק כדי להגיע לשיא של אותנטיות וחופשיות בהגשה. מעולם לא אפשרתי לעצמי להישמע כל כך שבור, דפוק ואקספרסיבי, ועוד באנגלית. אני מנקה מעט מאוד בשלב העריכה. משאיר את רוב הנשימות והרבה מהמשחקים עם המיקרו-אינטונציה. 

כבר למעלה מחודש אני לוקח רבע ממה שנותר מכדורי השינה (בנוסף לאסיוול במינון הולך ופוחת). אתמול אזל הרבע האחרון. מקווה שאצליח להירדם מתישהו. 

אלו כמו השבועיים האחרונים לפני לידה. אין טעם בהלקאה עצמית, בקרוב הכל ישתנה מעצמו.