הייתי אמור לישון כבר לפני שש שעות אחרי יום עבודה של 14 שעות רצופות אבל הבן הגיע עם בת זוגו השמשית היפהפיה והנוכחות שלהם עוררה אותי ואין שום נוני.
הם חסרי בית ועבודה, אחרי מסע מדהים עם ואן בהודו ועל קטנוע בהימליה. היא אמורה להתחיל ללמוד באילת בסתיו. הוא מנסה להבין מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו. הוא שיתף איתי מכתב אהבה ארוך ומקיף שכתב לה על הטיול שלהם, על החולשות שלו והתוקפנות שבוקעת לפעמים ושהוא מתייסר עליה אחר כך. יכולתי להזדהות עם הרבה מהדברים ולזהות את כישרון הביטוי שטרם נחשפתי אליו ממש.
התפוח וכו׳.
היא היתה רעבה וטוב עשיתי שהכנתי סלט וטחינה לקראת בואם (היא טבעונית).
הם ישארו פה יומיים שלושה, והנוכחות שלהם מעוררת אותי ומוציאה אותי מהאיזון שהצלחתי לייצר, ויחד עם זאת מפיחה בי השראה ושמחה קיומית.
החיים מתהווים בדרכם, ואני זורם איתם כי מה עוד אפשר לעשות?
אני מרגיש את החרדה וחוסר השקט של הבן, מבין לגמרי למה היא קיימת (לרדת מרכיבה חופשיה על אופנוע בפסגות ההימליה לתהומות השאול והשכול של ישרא-הל) ומשתדל פשוט להיות כאן איתו ועם כל מה שעולה בו ובי. להזכיר לו שיש לו רשת בטחון, ושהוא תמיד מוצא את דרכו.
מיקססתי היום את השיר הראשון באלבום וערכתי שירה לשיר השביעי והשמיני שהקלטתי אתמול (בנוסף ל9 שעות העבודה שהשקעתי בכוכב הילדים העולה, בפגישה משולשת עם הבמאי ואז בהקלטת זברה).
עוד אין שינה באופק, אבל מתישהו היא תגיע.