מתחת לפרווה

יש לי בעיה של אגו. 

נוהל מקובל בהפקה מוזיקלית הוא להשוות את הסאונד לשירים אחרים מאותו הז׳אנר ולנסות להתאים. 

אני שונא את זה, ולרוב מסרב בתוקף להשתמש בשיטה הזו. 

אני גם לא שייך לשום ז׳אנר. 

בכל זאת יש לי פלאגינים שתכליתם היא לנתח את האודיו ולהשוות אותו לחלוקת תדרים מאוזנת או לפרופיל של ז׳אנר מסויים. אני לרוב מתייחס אליהם כאל המלצה. אם אני בערך קרוב בטווח של כמה דציבלים אני מניח שאני כנראה בסדר.

כשניגשתי לעבודה עם האוזניות האודיופיליות הפלאגין התעקש שהמיקס שלי עמום מדי בכל קנה מידה. הבהרתי ב6db (זה אומר שזה נשמע בהיר בערך כפליים) והוא היה מרוצה. 

הבעיה העיקרית היתה שגם אני הייתי מרוצה. זה נשמע יותר חד, יותר חי, יותר ברור. 

מצד שני, פתאום אותיות כמו s, sh, t נהיו ממש בולטות ומעיקות. 

עבדתי כל היום בלנסות לאזן את זה בדרכים שונות. 

בלילה שמעתי את האלבום של Tropical Fuck Storm שהוא הפייבוריט שלי בתקופה זו. הרגשתי מובס. הוא היה עבה יותר, מלא יותר, בלי שום צרימה או מאמץ בתדרים הגבוהים. 

חזרתי לפלאגינים המנתחים והשוויתי. מסתבר שהאלבום של TFS נכשל בפרמטרים שאליהם ניסיתי להשתוות, וככה גם הרבה אלבומים אחרים שהשוויתי. כולם כהים יותר, אפלים יותר. מתרכזים בעובי של תדרי האמצע, במיוחד של הLow Mid. 

בנסיון להתחמק מהשוואות למוזיקה שאני אוהב (שבמילא מתרחשת בתת מודע) העדפתי להסתמך על אלגוריתם חסר פנים שהטעה אותי ובזבז לי יום שלם. 

הזמן הולך ואוזל. 

אני צריך לסמוך על הרגשות ועל האוזניים שלי ולהרגיש מחובר לסאונד שבוקע מהמוניטורים. 

האוזניים שלי מרומות בקלות. גם העיניים. גם הלב. קל להתל בי. אני פריאר של מקסם שווא. להוט לקפוץ לכל בריכה ריקה עם אשליה של מים צלולים וצוננים.