מתחת לפרווה

 הקבצים מבריאן בלוס אנג׳לס הגיעו במייל בדיוק כשחניתי מול המלון. 

הבן נהג ממצפה רמון ובת זוגו השמשית יצאה לקראתנו בהתלהבות חיננית במיוחד כשהגענו לבית אמו בשחמון. 

הזמן אצלי הועיל לו, הוא נראה הבוקר הרבה יותר רגוע ונינוח מכשהגיע.

בריאן דחף את הloudness עוד הרבה מעבר למה שחשבתי  שאפשרי,  וגם הגביר מאוד את תדרי הבס. מחר אבקש ממנו להפחית 30-50% ממה שהוסיף. העובדה שהצליח לחמם כל כך את המאסטר בלי שכל המיקס יתפרק היא מדליה בשבילי. עכשיו בבקשה שיקח צעד וחצי אחורה. אני לא צריך לצעוק כדי שישמעו אותי.

אני באילת, בחדר הקבוע שלי (611) מאז הגירושין. משקיף על העיר והמפרץ, מטעין את סוללות ציוד הצילום התת ימי לקראת הצלילות מחר. תיכף אצא לצוד מזון. 

״למה באת?״ אני שואל את עצמי.

כדי לנוח. כדי להיזכר איך מרגיש כיף, ואולי לצאת קצת מהדיכאון. ליצור זכרונות חדשים על גבי הזכרונות הישנים, הכואבים. לעבד בשקט את כל מה שקרה בשנה הזו. 

כדי לחיות.