לספר את הסיפור של הצלילות היום עם כל ההקשרים והרקע יהיה ארוך ומפותל מדי.
בצלילה הראשונה ירדנו ל28 מטר, 38 דקות. לא היתה לי חרדה משמעותית אבל היתה לי קצת חרדה שתהיה לי חרדה. הרגשתי שלמרות שלא זכרתי אינטלקטואלית את רוב מה שלמדתי בהתמחות האיזון באפריל, הגוף בכל זאת זכר והטכניקה שלי היתה טובה.
הבן היה מבואס. הוא ברוגז עם הצלילה, עם אילת, עם ישראל. אמרתי לו שאני אמנם מאוד רוצה לצלול איתו הרבה אבל אם זה עושה לו רע הרגשות שלו חשובים לי הרבה יותר ואצלול עם קבוצות או משהו. ושגם אם שוניות אילת הולכות ודועכות וגם נמאס לו מהן אחרי אלפי צלילות כמדריך בשנים האחרונות, זה זמן איכות שלנו, אנחנו ביחד וזה מה שבאמת חשוב.
לצלילה השניה הוא הציע שנשחה ל״איגלו״. זה אתר שלא הייתי בו, ושמצריך שחיה של כ20 דק׳ מהמגדלור בעומק של כ6 מטר. נראה שהאתגר הדליק אותו קצת והוא נראה מאושש יותר.
היה זרם נגדי חזק, ואחרי 15 דק׳ הרגשתי שהדופק שלי עולה מאוד ושאני חייב מנוחה, מה שכמובן לא היה אפשרי בגלל הזרם. עליתי לפני המים, השמשית עלתה אחרי וגם הבן ששעט קדימה והיה במרחק כמה עשרות מטרים הצטרף.
לאחר שהסדרתי את הנשימה ירדנו ונתנו לזרם לסחוף אותנו בחזרה. זו היתה צלילה מאוד רגועה, ראיתי הרבה דגים חמודים כולל הדג ששומר עליי מאז הקורס בשבוע הראשון של מרץ 2020, רגע לפני הסופה הגדולה והקורונה.
רגשות, זכרונות ומחשבות הציפו אותי מבפנים. לא הייתי צריך כמעט לזוז כי הזרם השיט אותי. הצבעים, הצורות, קרני השמש הנשברות והצללים היפנטו אותי. השוניות המוכרות של המגדלור. כאן הכל התחיל.
זו היתה הצלילה ה15 בלי מי שהייתה השותפה ל200 הצלילות לפני כן.
איך הכל זמני בחיים, הכל דועך ומשתנה, לא בהכרח לטובה. מה יהיה עליי עכשיו? האם אלמד לחיות ללא אהבה, ללא מיניות, ללא תשוקה?... כי אני מרגיש שקצת התפכחתי ולא אוכל יותר ללכת שבי אחר אשליות, מקסימות ורומנטיות ככל שיהיו.
מה יהיה על המדינה, על העולם? אני רק מתחיל את פאזת המנוחה אחרי השנה המטורפת הזו, אבל אין לי מושג מה יבוא אחריה. אני לא יודע מה אני רוצה, מה יעשה לי טוב.
יצאנו מהמים אחרי 44 דקות. דמעתי וחיבקתי את הבן. הודיתי לשניהם והשמשית הודתה לי שבזכותי הם חזרו למים אחרי 8 חודשים שלא צללו, מאז שצולם הסרטון הזה:
קבענו לצלול מחר בבוקר שוב.