אני מתחרט שלא מיסטרתי את האלבום בעצמי ושילמתי 1800$ בשביל לקבל את ההרגשה שאני מטריח בבקשות שלי. האיש נמצא במקצוע שכבר הוחלף כמעט לחלוטין בטיפשות מלאכותית. הערך המוסף היחיד שיש לו זו תקשורת עם האמן.
אני מתחרט שפינטזתי על צלילות רגועות ונעימות עם הבן והשמשית. הם לא במצב חרף הכוונות הטובות שלהם.
אני מתבאס על העדשה הרחבה לגופרו שנשרטה בצורה מגעילה, נזק של 400$.
אני מתבאס על איך שנלחצתי בגלל הילדים (לה קר, הוא רעב, רוצה לעשן והחליפה הרטובה מגרדת לו) והשארתי הבוקר את הטלפון (כנראה) על גג הרכב. נזק של 4700 ש״ח וכל ההתעסקות עם רכישת והתקנת טלפון חדש ואוטו שלא יכול להיפתח או להינעל בלי הטלפון כי ביטלו את הכרטיס החכם. ואתן יודעות כמה אני מתעב סלולרים.
אני מתחרט על כל הגיחה הזו, בא לי לחזור הביתה. נמאס לי לתת המון בשביל לקבל כל כך מעט. הייתי זקוק למנוחה. אין שום מנוחה.
אני מתחרט על ההגינות ונדיבות שהפגנתי בשביל לקבל קרירות וקמצנות רגשית בתמורה. וצביעות, ושקרנות. אני כועס על עצמי שהמשכתי לנסות ולהאמין חודשים ושנים.
המים עכורים ואפורים. הכחול העמוק והצלול נעלם.
זה כבר לא הזמן שלי, לא העולם שלי יותר.