מתחת לפרווה

אמש כבר עלה בי דחף לארוז בחופזה, לוותר על ימי החופשה הנותרים ולנהוג בשכרות הביתה לבצע את המאסטרינג בעצמי. 

כתבתי לBen שעדיין נמצא בצפון נורבגיה מייל שכותרתו sos. אמרתי שאני בבלאגן פה באילת ושאלתי אם אפשר לקבוע שיעור זום דחוף. הוא ענה תוך שעה ותיאמנו להיום בצוהריים.

הצלחתי להירדם רק אחרי חצות, היו לי סיוטים מוזרים והתעוררתי עם השמש עם קצת צריבה בגרון ונזלת בתחושה שהולך להיות עוד יום מחורבן.

אחרי ארוחת הבוקר תליתי את שלט ה do not disturb וניסיתי לחזור לישון אך לא  נרדמתי. פתחתי את הוילון למפרץ. התקלחתי לאט ויצאתי לסיבוב הצטיידות. כשחזרתי ירדתי לחוף ומצאתי שמשיה פנויה באזור שקט יחסית בשביל הפגישה עם בן. רציתי שיראה בפריים את הים וההרים מאחוריי.

ביקשתי ממנו לשמוע קצת מכל שיר והוא אמר שזה נשמע טוב בגדול ובאמת אולי קצת בהיר מדי. הוא עודד אותי כשאמר שגם בלשלם בשביל לדעת איך אני לא רוצה שזה ישמע ושבעתיד אמסטר בעצמי יש ערך. שטכנאיי מאסטרינג באמת מוזרים לפעמים, ושזו באמת הרגשה מבאסת לקבל בחזרה את המוזיקה שיצרת בצורה שאתה לא אוהב.

הוא הרגיע אותי שהדדליין לא כזה קריטי או פרודוקטיבי בשלב הזה ושהואיל והמיקסים כבר נשמעים טוב ואני יודע בדיוק מה אני לא אוהב במאסטרינג ושאני יכול להגיע לתוצאה טובה יותר בעצמי, הוא בטוח שאכן נגיע לסאונד שיהיה לי כיף לשמוע, ושעוד חצי שנה לא אזכור את הכסף שהוצאתי. בן הציע שלא אקשיב לזה יותר עד שאחזור ושאנסה בכל זאת להפיק רוגע והנאה מהזמן שנותר. 

השעה הזו עם בן על החוף עזרה מאוד, ומשם הלכתי לארוחת צוהריים במסעדה הברזילאית. עוד אין לי הרבה נסיון בלשבת לבד במסעדה. כשהזמנתי מקום הייתי צריך לשנות מ2 ל Party of one. היה טעים, נעים ומנחית. אכלתי המון פרות. 

לאחר מכן הצלחתי להסתנכרן סופסוף עם חברי צלם הטבע האילתי ונסענו לפארק הצפרות לצלם ציפורים, להתעדכן ולדבר לעומק עד שהשמש שקעה. 

הילדים עלו צפונה. מחר בבוקר אני צולל עם קבוצה מסירה בגנים היפנים. משהו קצת נרגע ויותר נעים לי עם השקט והלבד.