היום חזר הנאחס.
התחיל דווקא טוב, בלילה שתיתי ממש מעט וקמתי עם שעון ב5. בחרתי במסלול של עין נטפים, שהיה במשך שנים *ה*מסלול שלי בהרי אילת אבל כבר הרבה שנים לא עשיתי אותו.
הגעתי לחניון הר יואש עוד בחושך, וממש עם אור ראשון התחלתי בירידה המתפתלת. המעבר בנקיק הצר בזווית של כמעט 90 מעלות היה מאתגר גם כי אני רחב וגם כי עוד היה עליי תיק גדול, מצלמה ועדשת טלפוטו. הורדתי את הציוד וגררתי אותו למטה עם כל דרוגית שצלחתי ברוורס.
השמש זרחה כשנחתי לצד הנביעה, וכשהתחלתי את הטיפוס חזרה התמודדתי עם הפחד שעלה בי בעודי נתלה על הדרוגיות מעל המצוק. לא איכפת לי לפחד, מפריע לי שאני מפחד מהפחד.
הזעתי והתנשפתי הרבה בעליה לחניון. אני רוצה לחזור לכושר. זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי מסלול שכזה ממש לבד.
חזרתי בזמן לארוחת בוקר, ולאחר מקלחת נסעתי להצטייד ואז להיפרד מהחופים הדרומיים. צילמתי תמונת פרופיל חדשה בחוף מגדלור ועדכנתי בכל הפלטפורמות.
בצוהריים אכלתי חומוס במקום חדש שחברי צלם הטבע האילתי הכיר לי וחזרתי לחדר לנגן ולנוח.
בינתיים קיבלתי הודעה מהבן שהוא חושב שהוא מאוהב, בצירוף תמונה שלו עם כלב קטן ומצ׳וקמק שהם החליטו לאמץ.
את הדעה שלי על אימוץ *עוד* כלב כשעוד לא נכנסו לדירה שלהם אפילו, וכשפעם בשנה הם נוסעים לכמעט שנה, ושאיכלוס הגור המאומץ בביתי בנוסף לכלבה הותיקה וזוג הפסקודניאקים (שסטנדרט הסדר, האירגון והנקיון שלהם לא משתווה לשלי) לא תואם איתי מראש שמרתי לעצמי.
בינתיים גם הגיעו הודעות שקשורות לגבייה, לאחר לחצים
מצדי לפני שיצאתי ל״חופשה״:
״דן היקר,
ברצוני להתנצל מקרב לב על העיכוב בתשלום. אנו נמצאים בעיכוב בשל העברת כספים מהעירייה, שהייתה אמורה להתבצע כבר קודם לכן.
אני מתחייב לעדכן מיד עם קבלת התקציב, ומעריך כי התשלום יוסדר במהלך חודש אוקטובר, ולא יאוחר מכך.
זוהי שנה מאתגרת במיוחד, והמלחמה גרמה לדחיות רבות בכלל התחומים. אני מבקש את הבנתך וסבלנותך, ומודה לך מראש על ההתחשבות. בהזדמנות זו אאחל לכולנו שנה מאוזנת שלווה ובריאה, רווייה ביצירה איכותית״
וגם כוריאוגרפית אחרת שכתבה לי לאחר שבדקה עם הנהחש שהתשלום בוצע כבר לפני חודשיים (הוא לא). עניתי שזה שקר ושישלחו אסמכתא. הם שלחו נייר פנימי שלהם. עניתי שאסמכתא זה משהו שהבנק מפיק ושגם אני יכול להוציא מסמך שהעברתי בשלושים וחמישה במאי טריליונתלפים ש״ח לנגרו קבלו. הוספתי גם דף חשבון להוכחה שהכסף לא הועבר מתי שהם טוענים שהעבירו.
בשלב הזה כבר אזל הצ׳יל אבל בכל זאת נצמדתי לתכנית, תרגלתי מדיטציה ואחה״צ יצאתי לנסיעה איטית בסוואנה בתקווה לצלם צבאים ושרקרקים. זיהיתי כנופיית צבאים אבל הם היו רחוקים והתרחקו עוד בסנוביזם אופייני כשקלטו אותי מתעניין.
אפפו אותי מחשבות על מה שמתחולל כרגע בביתי בהיעדרי והמחשבות עיצבנו אותי. ניסיתי בכל זאת ליהנות מהרגע אבל אז התקשר הבן לספר שבא להוריד את הכלבלב החדש לעשות פיפי ונשמט לו המפתח לדירה מהיד ונעלם בחריץ של פיר המעלית.
שמרתי על קור רוח ועל טון רציני אך שקט, ביקשתי שיזמין מנעולן לפרוץ ולהתקין צילינדר עם צ׳יפ של הביוקר, כזה שלוקח לפורצים פוטנציאלים 10 דקות לפרוץ ולא חצי שניה.
הבן התנצל והביע צער ואי נעימות אבל בכל זאת שיתפתי אותו בתחושות שלי שאת המרחב הנקי, המסודר והיפה הזה בניתי בעמל רב והוא כל מה שיש לי, ושלדעתי היה ראוי לבדוק איתי קודם אם אני סבבה עם הכנסת עוד כלב לשם. ושכל הסיפור מערער מאוד את תחושת המנוחה והרוגע שבאתי להשיג כאן.
הבן אמר שיסדר את המנעול ושילכו לישון במקום אחר והסברתי לו שאין צורך, אני לא מגרש אותם, רק מביע את התחושות האותנטיות שלי.
כשהמנעולן הגיע נתבקשתי לצלם ולשלוח את תעודת הזהות שלי אך הסאגה לא נגמרה שם:
לא ראיתי עוד צבאים וגם לא שרקרקים, הפלמיגואים עשו מה שהם בדרך כלל עושים וחזרתי למלון כשכבר החשיך.
הזמנתי ג׳ירף מוולט. כמובן שהשליח סימן שמסר את ההזמנה בלי שקיבלתי אותה, כמובן שהייתי צריך לתקשר עם שרות הלקוחות וכמובן שהתייבשתי והזדקנתי 20 דק׳ בפתח המלון והשרימפס בטמפורה היו לחים, ספוגיים ותשושי נפש.
למרות הכל, ובאמת היו המון נזקים בגיחה הזו וממש מעט הנאה, ובטח שלא מנוחה או רגיעה… אני מרגיש שהתחברתי לקצת equanimity. זה לא שלא היה חרא, שאני לא מאוכזב ומבואס ומרחם על עצמי וכועס על העולם ולא מבין למה שומדבר לא יכול להסתדר לי קצת בקלות והכל קשה ויקר ופוגע ומעליב ומעציב ועוד אשלם הרבה זמן על השבוע הדפוק הזה.
הגיחה הזו נראתה כמו כל השנה הבלתי אפשרית הזו, אבל צללתי 7 צלילות, התמודדתי עם חרדות, צעדתי במסלול מדברי אתגרי לבד, ונתתי דוגמה טובה (אני חושב) לבן שלי. וניסיתי. צילמתי כמה ציפורים. ישבתי במסעדות לבד.
אין לי שליטה על החרא שקורה, אבל אולי אני מפתח קצת שליטה על התגובות שלי. והחיים לא ישברו אותי.