אתמול עשיתי מעשה מקסים בטיפשיותו, או טיפשי במקסימותו, ונסעתי בתחבורה ציבורית הלוך ושוב לכרמיאל (!!) כדי לפגוש את המסוכנת בת ה19 שהשאירה טעם של עוד בפסקה האחרונה של הפוסט הקודם.
תיק המסעות שלי היה חמוש בסטראפון שהיא הורתה לי להביא, שוט, מצבטים, חומר סיכה, מגבונים לחים (היא אמרה שאני תמיד חושב 5 צעדים קדימה), ליטר וחצי של קוקטייל הבית, שני ספרים ומגזין והדיסק שלי. 3 שעות לשם, מונית שירות אחת לחיפה ואז עוד אחת לכרמיאל, תוך שיחה ערה ומעניינת על זוגיות ונורמות חברתיות עם בחורה דקיקה ואקדמאית וגבר מקריח בגיל העמידה שעשו איתי את אותה הדרך.
היא אספה אותי מהכיכר, נסענו תוך חמיקה חרדתית כדי לא להתגלות על ידי הוריה לפינת חמד אחת בהרים ואחר כך לשניה מאחורי המטווח העירוני. היא הצליפה בי, דפקה אותי בתחת כשאני עם המצבטים וירדתי לה. זכור לי במיוחד רגע בו רכבתי עליה כשהיא שוכבת על הג'קט שלי ושעונה על תיק המסעות, ואני נעזר בענף עבה מהעץ שמעלינו כדי להעצים את הרכיבה. הנוף באמת היה מאוד יפה ומלבלב והאוויר קריר וצלול. היא הביאה לי חוטיני ורוד וקטיפתי במתנה, לקחה לי את הנעליים ונתנה לי ללכת עם סנדלי העקב שלה חזרה למכונית, (הם היו קטנים עלי ב5 מידות אך לפחות עם עקב נמוך יחסית) ואז הורידה אותי בתחנת כרמיאל בחושך, שרוט חבול וכאוב מהתנוחות הבלתי אפשריות וחיכוך המרפקים והברכיים בקרקע הסלעית, ומעוטר כולי בחלקיקי עשבים ופרחים צהובים.
הדרך בת ה3 שעות חזרה היתה בודדה ומדכאת, ברכבת הראשונה והעמוסה מעכו, שהזדחלה דרך כל תחנות הקריות, המפרץ וחיפה, לפני ששעטה דרומה למרכז.
לפני 15 שנים. 19 באפריל 2009 בשעה 8:05
