כלל האצבע שלי לגבי קצב הכתיבה הרצוי בבלוג הוא שעשרת הפוסטים האחרונים שמוצגים ללא צורך בהקלקה נוספת יהיו מהשבועיים האחרונים.
יותר מזה ואני כנראה רודף צומי.
פחות מזה ואני כנראה משתבלל.
אני רואה שכרגע אני בערך בדיליי של שבועיים.
לא עבדתי כל החודש וזה היה מעולה. בימים האחרונים התחילו הטלפונים והמיילים ובשבוע הבא יש לי עבודה כל יום.
ירדתי שני קילו וזינקתי חזרה במשחקי המוח אחרי מאבק עיקש. חזרתי (כמעט) למשקלים שהרמתי בג׳ים לפני שהתמסרתי ליצירת האלבום.
השבוע הייתי בלונה פארק, בראמן/סושי אדיר, בקולנוע לב פעם שניה לראות את ״קרב רודף קרב״ (התרשמתי והתרגשתי אפילו יותר בפעם השניה).
הגיעו המגבות החדשות והמקרן הגלקטי לתקרת חדר השינה.
קיבלתי גם מנורת צדפה עם פנינה מחליפת צבעים וזוהרת כמתנה מפתיעה.
ברביעי הכנתי לאמא שלי שניצלים, פירה וברוקולי מאודה (במאדה החדש) לכבוד יום הולדתה ה78 (״בבקשה אל תביא פרחים, זה קשה לי לפנות אותם אחר כך״), נסעתי לרחובות, החלפתי לה מצעים כי העוזרת שלה נפלה, דיברתי עם הגנן של הבניין ממול שהיא הסתכסכה איתו ומסנן אותה ״אני מכיר את אמא שלך 20 שנה״ (יופי אסהול אני מכיר אותה 50 שנה), קניתי והתקנתי לה ups שביקשה , לימדתי אותה לפתוח תיקיה במחשב (״אמא זה לא הגיוני שכל שולחן העבודה שלך מלא עד אפס מקום במסמכים, שימי אותם בתיקיות״....״אין לי!״).
מבחינת מצברוח יש לי כמה ימים סבירים ופרודוקטיביים ואז התרסקות תשושה ואומללה לדיכאון רבע תפקודי.
חוצמזה גם הכנתי השבוע חצילים מאודים (במאדה, לא מהמושב) ברוטב סצ׳ואן בווק החדש (i walk the woke wok) והיום במיטב המסורת פסטה ברוטב שנשאר מהאוסובוקו.
יש לי עוד מה להגיד על מערכות יחסים ונשים אבל אשמור את זה אולי לפוסט אחר כך שאתחיל לחזור לקצב הרצוי.