בצוהריים קיבלתי הודעה ששתי החבילות עם החולצות הארוכות המכופתרות הגיעו לנקודת האיסוף בבוטיק סנטרל ליד כיכר השעון, אותה נקודה שאספתי ממנה את החבילות ביום חמישי בעזרת עובדת חמודה וחיננית מאוד.
הלכתי לשם באותה שעה בתקווה לפגוש אותה שוב ואולי להעז לפלרטט קצת.
נכנסתי ואמרתי: ״שלום שוב״. היא זיהתה אותי וחייכה. הבחנתי בגוונים סגולים בוהקים חדשים בשיער אבל משום מה לא אמרתי כלום. הצגתי בפניה את ההודעות בטלפון והיא אמרה: ״אקח אותו, בסדר?״ (קיוויתי שהיא משאירה לי שם הודעה או מוסיפה את עצמה כcontact).
כשחזרה מהמחסן עם החבילה אמרתי לה: ״העוגות מסתכלות עליי מוזר…״
היא ענתה בהבנה מחוייכת שגם עליה הן מסתכלות ככה כל היום. בעודי מאשר את קבלת החבילה (בחתימה בצורת לב) שאלתי אותה איך קוראים לה.
היא ענתה והוסיפה: ״אתה דן״.
שאלתי בהפתעה: ״איך את יודעת?!״ והיא ענתה שרשום על החבילה. היא אמרה שהיא ממש אוהבת את החולצה שלי (הטישירט החדשה עם הגיטרה הצבעונית מהמשלוח בחמישי). הודיתי לה ועניתי שאני אוהב לבוא לפה ושזו תהיה תחנת האיסוף הקבועה שלי מעכשיו.
״אני פה״ היא ענתה בעודי יוצא סמוק, מחויך ומטומטם.
אני חושב שאילו ידעתי מה אני בכלל רוצה מהחיים שלי כנראה לא הייתי ממהר כל כך לברוח משם. הייתי שואל אותה קצת שאלות מצחיקות ולא צפויות, מנסה לפתח שיחה ולספר משהו על עצמי, מציע להיפגש בפשפשים לשתות משהו באחד הימים כשהיא מסיימת משמרת…
במקום זה אני מפנטז שהואיל והיא יודעת את שמי היא תאתר אותי ברשתות, ואם לא אז או שאחכה עד שתגיע עוד חבילה לשם או שאלך לקנות עוגה קטנה באיזה יום אמיץ.
ובעצם גם זה לא מעט, כלומר שהנה אני פתאום מפנטז.
ואמנם אני לא יודע עליה ועל מידת ההתאמה האפשרית בינינו כלום, חוצמזה שהיא מוצאת חן בעיניי חיצונית ונעימה לי אנרגטית, אבל זה גם לא משנה כי בכל מקרה הדרך לגלות היא *לא* לברוח משם מהר וכל מפגש כזה הוא הזדמנות להתאמן על תקשורת גם אם לא יוצא מזה כלום.
מבטיח לעצמי לעבוד על זה ולהשתפר. היו לי פעם כישורים חברתיים ואפילו ביטחון עצמי, פשוט לא השתמשתי בהם בצורה הזו המון זמן.
(החולצות יושבות עליי טוב. אני לא נוהג ללבוש מכופתרות אבל הואיל והן מגניבות וצבעוניות החלטתי לעשות נסיון. עכשיו אם תהיה לי הזדמנות לצאת מהבית בערב סיבת הסירוב לא תוכל להיות שאין לי מה ללבוש).