הקשר שלי עם שמורת עין גדי הוא ותיק ועמוק, עוד מהטיול בנחל ערוגות בגיל 18 על שלוש מנות של לסד בו איבדתי את הפאוצ׳.
כששמעתי שבעקבות השטפונות בשנה שעברה השמורה השתנתה (חלקים שלמים נסגרו או נהרסו) אבל שנוצרה בריכת טורקיז מופלאה מתחת למערת דודים השתוקקתי להגיע לשם בהקדם האפשרי וארבתי ליום קריר יחסית.
זו גם היתה הפעם הראשונה שלי בגב חלון המפורסם שלא מתמלא בכל שנה.
זה היה המסלול הכי מאתגר והכי מתגמל מאז שהתחלתי לטייל בגפי. היה מלחיץ ומפחיד בירידות התלולות על המצוק ובנקיק הצר, החלק והמתפתל בדרך למפל החלון עם ציוד הצילום המסורבל וטיפוסים לא פשוטים בכלל במעלה השבילים אבל גם אני טיפוס לא פשוט אז הסתדרנו.
כששחיתי לבד בבריכה הנהדרת שאפתי את הריח המיוחד, הקשבתי למוזיקה שיצר המפל והרוויתי את העיניים בכל היופי האינסופי סביבי.
הייתי כל כך ברגע הזה שדמעתי מרוב אושר.