מתחת לפרווה

כלואה בקומה הגבוהה של מגדל החלודה
נמה בכישוף מר
מודעת לזמן שעובר
עיניה עצומות
כי נמאס לה לראות
את אותו השיקוף הקודר

את הדרך אליה איש לא מוצא
בתקווה את אזניה מטה
שעה שטפטופי צעדים חסונים
מטפסים לכיוון מיטתה

אך הדרך קשה וסבוכה ומסוכנת
ולבסוף הצעדים מתרחקים
והשקט חוזר ולבה מתפקע
ופוצע אותה מבפנים

גם אמיצים שצולחים את הדרך
וכורעים נרגשות לצדה
לא משכילים להסיר את הלחש
לבטל את כישוף החלודה

היא לא בוכה בלילות
עיניה קפואות, חרבות.

בין צמחים מטפסים לקורים עבותים
דרקונים יורקי אש וצווחות עטלפים
יללות של רוחות ודלתות של פלדה
היא שוכבת לבד, במגדל החלודה