ל"ג בעומר התקרב והלחיץ אותי, כי היורש היה אמור להיות איתי, ובפלורנטין אין כל כך איפה לעשות מדורה, אולי רק להבעיר צפרדע אשפה. והשנה בניגוד לשנים קודמות גם אין בחורה+ביצ'מוביל שתסייע בלוגיסטיקה ותנעים בנוכחותה. (היה-אזל, אמרתי לו כשהתייעצנו בסוגיה, והוא הוסיף בצחקוק "אזל המלאי" ). בירור קצר העלה שגם אבא שלי וגם אחותי לא בעניין. היורש לא רצה ללכת למדורות של חבריו לספסל והתעקש להיות איתי.
טוב (:
כמו שחתן פרס נובל לשלום יאסר ערפאת היה אומר : "איף דרז א וויל דרז א ווי".
הוא חיכה לי בחמש וחצי אחה"צ בתחנת האוטובוס בשכונה שלו כמו תמיד, לבוש במכנסיים הקרביים שלו ובכובע מצחיה תואם, וניסה לשווא להבליע את החיוך שעלה לו כשנפגשו עינינו כדי לשמר את המראה הקשוח. אספתי אותו עם האוטובוס ונסענו לתחנה המרכזית של חדרה, ומשם הלכנו לכיוון הרכבת, כשאני נושא את תיק המסעות הכבד שלי שחומש בקפדנות ותוך ראיית הנולד לפני יציאתי מהבית.
הכנתי הכל, וביעילות מפתיעה.
חמישה תפוחי אדמה, חבילת נקניקיות מיס לוסי, שיפודי עץ, מרשמלו צבעוני משוכלל (שמשום מה נדבק לשקית משני צדדיו ויצר עיסה רדיואקטיבית ונפלאה) , פינג'אן+2 שקיקי תה+שקית עם סוכר+שני ספלי חרסינה שלא נורא אם ישברו, ניר כסף, 6 חצאי פיתה מרוחים בחומוס, בקבוק קולה זירו, בקבוק דיאט מנגו, ובקבוק ריק. פנס. מצית ועוד אחת לגיבוי. כמה עותקים מהעיתון החינמי של הרכבת שאספתי בדרך (לצרכי בערה... שזה השימוש הנבון ביותר ל"עיתון" הזה) . אה, מלח דווקא שכחתי להביא אבל נזכרתי במועד ורכשנו אותו ושתי שקיות טרופית במכולת בדרך.
בתחנת הרכבת הוא נכנס למלא מים בבקבוק הריק ובבקבוק של המנגו שבינתיים התרוקן, ומשם המשכנו עוד כמה מאות מטרים דרומה, לכיוון יער חדרה. היינו עדיין בקשר עין עם התחנה, ומרחוק אפשר היה להבחין בשעון הכי דרומי שלה, כך שנדע לכוון את יציאתנו סמוך למועד הגעתה של הרכבת, שבערב עוברת רק פעם בשעה. בין עצי אקליפטוס (שאלתי אותו איך קוראים לעצים האלה והוא התחכם והתחיל להגיד "רפי, שמשון...") קבענו את משכננו, הוא נהיה רעב ושמח לגלות את חצאי הפיתות (אמרתי לו לברך "ברוך אתה אבא המוציא פיתות מהתיק") , אספנו עצים בזריזות, והמתנו להופעתו של הכוכב הראשון תוך שיחה נחמדה, צחוקים, וטיפוס על מתקנים.
בסוף נשברנו קצת לפני הכוכב הראשון, המדורה הצנועה הוצתה בזיפ אחד יעיל של הזיפו, הרוח המערבית תרמה את חלקה, והאש הכתומה והחמה בערה בגאווה. הוא היה מוצלח יותר בצליית הנקניקיות ממני, אצלי השיפוד תמיד איכשהו יצא עקום, עוד לפני קצה הנקניקיה, ואז נשרף באמצע הצליה והותיר את הנקניקיה מופקרת בלהבות, ואז הייתי צריך לדלות אותה עם שיפוד נוסף. כל פעם שעברה רכבת, בערך כל רבע שעה, אמרתי לו בפליאה נרגשת : "תראה ! הנה רכבת ! " , ואז גם הוא התחיל "להראות" לי רכבות. הוא הכין "לפיד" מענף יצוגי וליטש אותו על אבן כאילו היה חרב. היה באמת כיף, והוא אמר ביוזמתו כמה פעמים שנורא כיף לו. (חמוד ! )
בתשע ורבע, אחרי תה מתוק וחזק וצחוקים דביקים עם המרשמלו, כיבינו את המדורה ביסודיות מצפונית עם חול ומים, (הוא גם קפץ על המדורה הקבורה כמה פעמים לחיזוק המסר), אספנו את כל האשפה, וצעדנו לתחנת הרכבת שהגיעה כמה דקות אחרינו. כל הדרך לתל אביב ראינו מדורות בצד הדרך מבעד לחלון הרכבת, ואפילו כמה מדורות עירוניות הזויות בדרך מהתחנה המרכזית הביתה. השכבתי אותו לישון עיף ומרוצה אחרי מקלחת, ונראה לי שעכשיו תורי.
לפני 15 שנים. 11 במאי 2009 בשעה 21:31
