נדמה שלאף אחד לא ממש טוב בתקופה הזו.
כאילו המים פחות רטובים, כאילו מישו שאב את המתוק מהסוכר.
אפילו האביב התמסמס לו, הגיע בטרם עת כתוצאה מהחורף השחון, פרחי הבר כבר סיימו את מחזור חייהם ונבלו, אבל עדיין קריר ועוד לא קיץ. במקום התחדשות ותסיסה אמפטמינית קיבלנו השנה רק פרומו, ושגרה מקרטעת.
אפילו הכלוב, שמישי אמרה לי השבוע שהיו תקופות שנדמה היה שהוא נבנה במיוחד בשבילי, הפך עבורי מלונהפארק בלתי נדלה לגינה ציבורית מפוהקת. גילול של רשימת הניקים מציג לי בחורות שהיו לי איתן סיפורי אהבה ארוכים או קצרים, בחורות שעשו אותי בצורה כזו או אחרת, דינוזאוריות שברור שאם לא היה איתן שומדבר עד עכשיו אז גם לא יהיה, כאלו שאפילו תקשורת בסיסית לא הצליחה להתגבש איתן, ובין כל אלו כמה בלתי מוכרות לי שעיון בפרופ שלהן חושף בדר"כ שהן "ניק לצרכי כתיבה בלבד", או "מחפשות שפחה נשית וסקסית", או חסרות פרופ, או "משוייכות ומאוהבות עד עמקי נשמתן", או אפילו "הכניסה אסורה לבני 30 ומעלה". (:
אני לא באמת מודאג מזה, בסוף צריך רק אחת, והיא תמיד נוחתת מהשמיים לחיקי האוהב ברגע שזה נכון ומתאים.
אני רק שואל את עצמי איך זה שנראה שזה לא הרגע המתאים לכלום כרגע...
אולי רק להישרדות, התחשלות, התנקות, למידה. העולם בדיאטה.
אבל כמו שאומר הדיג הזקן של המינגווי, כל יום הוא יום חדש. ואולי היום יעלה בחכתי דג גדול.
(משל די עצוב בתכל'ס, למרות שזה נשמע נורא אופטימי... בסוף ביום השמונים וחמישה הוא באמת תופס את הדג הגדול ביותר של חייו, נאבק בו שלושה ימים ולילות עד שהוא מכניע אותו, אבל אז הדג נאכל על ידי כרישים שחוזרים ותוקפים את סירתו... לנמל הבית הוא מגיע לבסוף רק עם שלד מפואר וחוזר לישון על העיתונים... אוף אני לא קורא יותר המינגווי בחיים, הוא נורא מדכא. )
לפני 15 שנים. 13 במאי 2009 בשעה 6:10
