מתחת לפרווה

הטיול עם הבן אתמול היה מושלם. 

הוא הקדים לנקודת המפגש (לא ישן בלילה), השארנו רכב אחד במעבה השטח ועם השני עלינו לחניון לילה הר יהורם.

צעדנו לראש ההר, ירדנו בתלילות בצדו השני, שם השלט במעבר לסלע הגרניט של הר שלמה בישר לנו שאנחנו באחד המקומות היחידים בעולם שאפשר לחצות בצעד אחד 500 מיליון שנה (שזה אפילו לפני שאבא נולד).

האווירה היתה טובה והשיחות עמוקות כשטיפסנו בעלייה האתגרית לפסגת הר שלמה, שם צילמנו סטורי היקפי בעזרת מוט הסלפי החדש שלי.

בירידה מההר ובהתחברות לקניון המפלים של נחל בת שבע (אהבתי ששלמה יורד לבת שבע) חצינו שלוש קבוצות של תיכוניסטיותים שעשו את המסלול בכיוון ההפוך. כל העיניים היו עליי בגלל הבגדים הצבעוניים שלי, הילדות חייכו אליי ובירכו לשלום ולפחות עשר ממש עשו לי עיניים. (מה יש לצעירות ממני? אני נשבע שהן בוחרות בי, אני לא בוחר בהן). 

הקבוצה השניה היתה באמצע חציית מפל מאתגר ואפשרה לנו לעבור. בסוף אחת הירידות מעדתי, נפלתי על הברכיים ונבלמתי עם היד על גבה של צעירה חיננית שעונה על סלע שנבהלה ואז צחקה. שאלתי אותה בדאגה אם היא בסדר. מזל שבלמתי, כמעט הכנסתי אותה להריון.

בקבוצה השלישית כל כך התפעלו ממני שביקשו להצטלם והבן נרתם למשימה (אמר שזה קרה לו בהודו הרבה) וצילם מהפון שלו ואז מהפון של מישל המדריכה. 

בסך הכל למרות שזה מסלול קשה הרגשתי שטרפתי אותו בלי מלח וסיימנו לאחר ארבע שעות. לאחר מכן נסענו לדירתם החדשה של הבן ובת זוגו השמשית.

היום ומחר אני הולך לצלול עם קבוצות, בעיקר כדי לשמור על הskills. קצת פוחד שאפחד, אבל אין דרך אחרת להתמודד חוץ מלהתמודד.