אתמול צללתי פעמיים. אלו היו אמורות להיות צלילות קבוצתיות אבל הייתי היחיד בקבוצה.
הצלילה הראשונה היתה לפרדייס, 28.7 מטר, 29 דקות. הייתי קצת לחוץ אבל התמודדתי יפה והמדריך היה קרוב ונעים.
הצלילה השניה היתה בשמורה, 20.5 מטר, 46 דק׳, עם מדריך אחר ומדריך מתלמד צעיר שהצטרף.
שתי הצלילות היו יפות ומוצלחות.
הבוקר מעונן פה מאוד ואפילו טפטף קצת, מה שהזכיר לי את מזג האוויר העגום במלדיביים. יצאתי לקצא״א עם מדריך שלישי (שהרגיש לי גס ודוגמטי) המתלמד מהצלילה השניה של אתמול+י׳ היפה והמיוחדת מהדלפק שהחליטה להצטרף לשמחתי.
המדריך שעט קדימה והיה 20 מטר לפחות ממני. ביקשתי ממנו שיאט וימתין כמה פעמים בתנועות ידיים שהלכו ונהיו אסרטיביות יותר ויותר. הקפדתי לא לזרז את עצמי, והשתדלתי לא להיכנס ללופים מחשבתיים של כעס, חוסר אמון ופחד. הרי אני הלקוח (היחיד) כאן, ואם הייתי נכנס לפאניקה וטס למעלה לא היה שומדבר שהוא יכול היה לעשות ממרחק כזה.
סימנתי כשהגעתי ל100 בר והתחלנו לעלות מהעומק האפלולי. המשכתי בקצב שלי, וכשיצאנו אמרתי למדריך בלי כעס אבל בכנות ובישירות את מה שהיה על לבי.
בנסיעה חזרה שיתפתי את י׳ (שהייתה קשובה ואמפתית) בטראומה מהמלדיביים, את הדרך שעברתי מאז ואת המשמעות עבורי של מדריך רחוק שאני לא יכול לסמוך עליו.
זו היתה צלילה יפה וטובה חרף האפלוליות החיצונית והפנימית. 27.8 מטר, 36 דק׳. היתה לי הזדמנות לתרגל התעוררות של טריגרים וביטוי בוגר ובריא. שקלתי לוותר במחאה על הצלילה השניה אבל אני חושב שטוב שאעשה אותה בכל זאת.
התמונה מאתמול, כשעוד היה שמשי.
וככה זה נראה היום: