מתחת לפרווה

חזרתי עצבני ומוצף מאילת. 

אף אחד לא זקוק לחופשה כמו מי שזה עתה חזר ממנה, ואלו היו ימים מאוד פעלתניים. 

בנהיגה חזרה הפצרתי בעצמי לתת לי קצת קרדיט. בכל הימים הקפדתי על רוטינת הבוקר, על תזונה בריאה ומחושבת (המשכתי במגמת ההרזיה), על תרגול המדיטציה ומשחקי המוח, על תרגילי הקיגל בבוקר ובערב (אני מבחין בתוצאות חיוביות), על השימוש באפליקציית ניהול השתיה ועל השתיה המאוד מתונה באופן יחסי, על שני מסלולים קשים ויפים בהרים, ארבע צלילות, מגעים חברתיים ופלירטוטים, זמן איכות עם הבן... כל הנסיעות, האריזות והפריקות. התמונות היפות. 

הבוקר התעוררתי ב5 והלכתי לג׳ים. תקתקתי עניינים עד הצוהריים ואז קרסתי לשנצ לא אופייני. במקום רענון וכוחות מחודשים התעוררתי עם חרדה נוכחת מסיוט על המטפלת הזוגית המינית הזכורה לרע שמגישה לי ספר עזרה עצמית מצ׳וקמק שנכתב בשנות ה70 של המאה הקודמת. האטתי את הקצב ועשיתי מה שיכולתי. הכנתי מרק, סיימתי את הכביסה, שטפתי כלים. שהיתי ותפקדתי עם החרדה והתחושות הקשות בלי לברוח. 

בבוקר היתה לי פגישת עבודה עם מנהלת בית ספר יוקרתי למחול באחת הערים הגדולות שעוד לא עובדות איתי. אישה מאוד מרשימה בכל מובן בת 75.

צללנו ישר למים העמוקים ודיברנו על דברים אישיים ביותר עוד הרבה לפני שניגשנו לעניין שלשמו התכנסנו.

לפני שהלכה, כעבור שעתיים וחצי שעברו מהר היא אמרה לי: ״אתה צריך לחזר אחרי הטוב, הרע דופק בדלת אם תרצה או לא תרצה״.