מתחת לפרווה

עכשיו כשהמחשב חזר להיות מבצעי (אני מקווה) אפשר לסכם את השבת. 

זו היתה שבת קשה אבל למדתי הרבה דברים:

1. התכנית שקבעתי היא האופציה הטובה והבריאה ביותר ומוטב לי לדבוק בה אם אני יודע מה טוב בשבילי. תכנן אותה אדם חכם ומנוסה.

2. הגיע הזמן להיפרד באמת מהעבר, הוא כבד ונוכח נורא וחוסם את האוויר ומונע מהרגליים להתרומם מהקרקע ומהדמיון לעוף אל הלא נודע. הוא רובץ ומעיק ומגדיר ומקבע ונמאס לי ממנו. יש לי המון המון המון עבר מפואר ומכוער. אני רוצה להשאיר אותו מאחוריי. אני לא חייב להמשיך לסחוב אותו עד יום מותי. 

3. אחרי ששמעתי לראשונה את Aftermath על לסד: תמצאו לי מישהי שיכולה לכתוב, להלחין, לעבד, לשיר, לנגן, למקסס ולמסטר משהו כזה תוך שבעה חודשים ברוטו (אחרי שלא כתבה שירים 13 שנה) תוך התאוששות מהתפוררות של אהבה סאדומזוכיסטית של 19 שנה, מלחמה בכל החזיתות, טילים ואזעקות, ניהול רומן מלא תהפוכות עם נשואה סודית שצעירה ממנה ב18 שנה בקהילה קטנה, מסוכנת ורעילה, עומס שיא של עבודות יצירה עבור לקוחות שכוללים תיווי לתזמורות לראשונה בחייה, קידוחים של בניית מרפסות בכל הקומות מתחת, מוניטור אחד לא תקין, ניהול אלכוהוליזם וגמילה לא מבוקרת (שלא באשמתה) מבנזודיאזפינים וכל יתר התחזוקה השוטפת של החיים תוך כדי —-> ויש לי יופי של שת״פ להציע לה לכל החיים.

(ואני לעולם לעולם לעולם לא אשכח את התגובה: ״מגניב שיהיה בהצלחה 🌸״ שאחריה איבדתי כל מיליגרם כבוד שעוד רחשתי.)

4. משהו קורא לי להתעורר חזרה ולהרביץ. להעז. לנצח. להיות חצוף. לחתוך את הרוסי. להעיף לעזאזל את מי שנוכחותו עולה על תרומתו. לא להיות מנומס כל כך כל הזמן. לא נולדתי להשתלב. לא אוהבים אותי כי אני מאוד נורמלי, ולא כולם צריכים לאהוב אותי. למעשה אם לפחות חלק מהא.נשים לא ממש שונאים אותי כנראה שאני לא עושה עבודה מספיק טובה. 

5. אני לא עושה סמול טוק. (הבוקר עניתי בדיוק ככה לאדומה שהגיעה אאוט אוף דה בלו: ״בוקר טוב. מה שלומך? איך עובר עליך החורף״) 🤦🏼‍♀️

6. אני עושה המון המון דברים ודואג לעצמי ממש יפה כמעט כל הזמן. אני צריך גם להעריך יותר וגם להביע את הערכתי יותר לגבר המתוק שדואג לי כל יום, קונה לי בגדים ומבשל לי ועושה קניות ומנקה ומכיל אותי כשאני עצובה ומעודד אותי כשאני לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר הקר...  ולא לקחת אותו כמובן מאליו רק כי הוא רגיל שככה מתנהגות אליו.

7. התכנים הבדסמים הישנים כבר באמת איבדו את הלחש שלהם עליי. גם כשזה ״עובד״ זה צורב ולא נעים. זה לא איפה שהייתי רוצה להיות, ואפילו לו רציתי לא הייתי מסוגל. זה הפך לקרינג׳ צרבתי נוראי. אני מחפש חמימות, חיבור, מבט, חיוך, כנות, מגע, גילוי, קבלה, שייכות, חשיפה, ביטחון, שיתוף, רגיעה, נשימה.

8. יכול להיות שאני כבר לא שייך לכאן יותר.