הפגישה הראשונה עם Gabie, המאמנת הרוחנית החדשה שלי היתה עמוקה ומוצלחת. כשפקחתי עיניים בתום תרגיל הדמיון המודרך היא שאלה איך אני מרגיש והדבר הראשון שאמרתי היה:
“I’m happy to see you”.
מרגיש שהיא היתה בחירה טובה ולא רק בזכות היופי הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, הנבונות והאמפתיות.
בתרגיל, לאחר שביצענו grounding היא ביקשה ממני לדמיין שאני בנקודה ספציפית בטבע ושאלה היכן אני. תיארתי את הנקודה הזו מהטיול האחרון, בה עצרתי להפסקה ממושכת:
סיפרתי איך הייתי לבד לגמרי לאורך כל המסלול, הזכרתי את השמיים המעוננים, הסלעים החלקים והרטובים, האוויר הקר שגרם לאדים במשקפיים, ציוץ הציפורים מתוך הצמחיה, הדרך העבותה שעברתי והמשך השביל הלא ברור קדימה.
כשהיא ביקשה ממני לדמיין שאני פוגש את דן הקטן שם ושאלה שאלות עלו בי דמעות שהמשיכו במהלך כל התרגיל.
ניפגש שוב בשישי הבא באותה שעה.
אני לא יודע אם ומתי ייגמר הלילה האפל של הנפש ומה נמצא מהצד השני שלו. אני שואף לחיות יותר בשלום עם עצמי, בלי להדחיק ולברוח, ואם אפשר בלי לשאת את המשקל הכבד מנשוא של צער, פחד, זכרונות ובידוד כל הזמן.
אחרי הפגישה סיימתי לנקות את המטבח מהבישולים והתקלחתי עם הברווז החדש שקניתי השבוע:
אמש היתה שקיעה יפה שנראתה בדיוק כמו שהרגשתי: