מתחת לפרווה

כמעט ואין גיוון בתחושות עמן אני מתעורר מדי בוקר.

עייפות.
באסה שנגמר הלילה ושצריך לקום.
בלבול מהחלומות ושחזור שלהם כי הם החוויות הכי מעניינות וכיפיות שיש לי בתקופה זו.
בלאגן.
צלילים, ריחות, וצורות שמעוררים עווית קטנה של טרום-בכי, בגלל זכרונות, בגלל פחדים, בגלל רגישות יתר.
לחץ פנימי לבצע את כל המטלות מול תחושה של שיתוק וחוסר חשק.
אשמה על כל מה שלא הספקתי וחרדה מהתאריך המתקדם ללא הרף.
יסוד של שמחה קיומית שמציץ החוצה, רואה שאין לו עם מי לשחק ועם מה לעבוד, וחוזר למרבצו.
חנק נשימתי.
עיניים צורבות.

אחר כך איכשהו אני בכל זאת מזיז את עצמי.
כשיש לקוחות או דדליין דחוף אני מתעשת. גם כשיש טלפונים אני מצליח להישמע סביר וחמוד.
כששואלים אותי מה נשמע אני אומר שהכל טוב.
לפעמים העייפות משתלטת על רוב היום, לפעמים אני נכנס לשוונג והיא נדחית למחר.
גם ביום פעלתני וחיובי תגיע השעה שאני ארגיש מאוד בודד.

כשאני רואה נשים יפות, באולפן או ברחוב, ההילה שלהן מכאיבה לי. כמו רעב שדוקר יותר חזק כשמריחים ארוחה ביתית עשירה ומנחמת מתבשלת באחד החלונות.
כל הזמן במשא ומתן עם עצמי, לשרוד, להתרכז בפעולות, לא לדאוג, לא להתבאס. משתדל לזכור גם לפרגן לעצמי על הישגים, ולשמוח על מה שיש.

תחושה של מיאוס, טעם רע בפה.
אלפי פרטים מתרוצצים בתודעה, רק אני מודע אליהם והם הבעיה שלי בלבד, כמו פחיות המשקה שהתפוצצו בפריזר כי שכחתי אותן שם.