מתחת לפרווה

בפגישת הוידאו עם המאמנת הרוחנית ביום שישי דיברנו על ריקוד, שהוא אחת הטכניקות שהיא ממליצה לשחרור רגשות תקועים.

סיפרתי לה שכילד הייתי רוקד שעות בחדרי עם תקליטים של מייקל ג׳קסון, פסקול הסרט ״פלאשדאנס״ והסדרה ״תהילה״ וגאבי הזכירה את ״Footloose״ שגם אותו היה לי על תקליט.

גם בשנות הclubbing שלי כשהייתי בן 30 הייתי רוקד הרבה, במיוחד בדאנג׳ן המקורי בכיכר קדומים.

איכשהו עם השנים נהייתי כבד יותר, רגשית וגופנית ועכשיו זה מרגיש לי ממש מביך לרקוד. ביקורת ומודעות עצמית משתקות אותי, למרות שבזכות ההבנה העמוקה של מוזיקה אני חושב שהגוף שלי יודע לרקוד היטב (ואני גם יוצר המון מוזיקה למחול למען השם).

החלטתי לנסות להתחייב לשיר אחד. חשבתי שאסיט את הוילונות בסלון, אפנה את גבי למראה ואעצום עיניים.

אתמול בבוקר הרגשתי אמיץ, שמתי שיר של אשתי סברינה באוזניות ורקדתי בעיניים עצומות עם הגב למראה. זה היה כיף ובאמת גרם לשינוי חיובי בזרימה ובאנרגיה.

הבוקר רקדתי שוב, והפעם העזתי להסתובב אל המראה בעודי רוקד, ואפילו אהבתי את מה שראיתי.