מתחת לפרווה

אתמול היה יום ארוך.

קמתי ב5 אחרי שעתיים שינה בלבד, ארגנתי תיק, הלכתי לרכבת (בדרך קניתי סנדוויצ'ים ומי-פלא), נסעתי ברכבת לחדרה, (אחרי שלושה ימים מלאים בהם *לא* נסעתי לחדרה. לפניהם היו 10 ימים במהלכם נסעתי לחדרה 6 פעמים) הלכתי מתחנת הרכבת לתחנה המרכזית, לקחתי אוטובוס לשכונה של היורש, נחתתי שם ב7:30 על מנת ללוות את הטיול השנתי הכיתתי שלו, לאחר שהמורה אמרה שבלי ליווי הורי הוא לא יצא.

משם באוטובוס לירושלים, ארוחת בוקר בגן הורדים, סיור מול הכנסת וליד המנורה, מדריך לא צעיר וקצת טרחן, ומחנכת שכל הזמן קוטעת את הסבריו בטענה ש"חם להם וזה לא מעניין אותם", משכנות שאננים, גיא הנום, (המחנכת התלוננה שחם וההליכה קשה ומה הטעם). הרובע היהודי, הקרדו, ארוחת צהריים, היורש מתעצבן עלי שאני לא מסכים להביא לו 8 ש"ח לחצי מנת פלאפל (היו לו סנדביצ'ים וחטיפים לרוב) וגולש לעלבונות ול"חבל שבאת, לא כיף איתך". (למרות שעד אותה נקודה היה לו מאוד כיף איתי, ובלעדי כאמור הוא בכלל לא היה יוצא). הכותל, המדריך נעצר על ידי שוטר שמן כי נכנס לרחבת הכותל עם סכין בתיק. עיר דוד, נקבת השילוח, היורש לא הביא פנס ואני נותן לו את שלי, הוא רץ קדימה (טוב, הוא לא צריך להיזהר על הראש) ואני חובל את ראשי כמה פעמים בחשכה. בדרך חזרה הילדים צורחים ללא הפוגה, אטמי האוזניים שלי לא עומדים בעומס. 19:30 נוחתים חזרה בחדרה, הולך ברגל לרכבת בדרך עפר ומכוניות מאכילות אותי באבק.

מגיע הביתה לקראת 21, הבית די מבולגן, צריך לחשוב על ארוחת ערב אבל אין לי כוח אפילו לגרור את עצמי למקלחת. מנסה פשוט לזחול למיטה אבל לא מצליח להירדם. חושב על סטייק. אנטריקוט ענק שאוכל ללעוס, אבל אין שומקום שאפשר לעשות ממנו טייק אווי, אין לי עם מי ללכת, ולפתוח שולחן לבד במסעדה זה עצוב מדי. בסוף מתפשר עם עצמי על קציצות עוף מוכנות ויין ספרדי זול, גורר את עצמי למקלחת, דופק ביד פעמיים, ונרדם.

הטופוגרפיה של ירושלים ללא ספק מדהימה, והארכיטקטורה, הצמחיה, והעושר התרבותי והדתי בהחלט מעוררי השראה. אבל מצד שני כל הקדושה הזו מעיקה ומלחיצה והכל מרגיש כמו בית קברות אחד גדול. יש הרבה דברים מאוד יפים בירושלים, אבל תמיד הרגשתי שהדבר הכי יפה בירושלים זה השלט לקראת היציאה מהעיר שעליו כתוב "תל אביב" עם חץ אלכסוני.

כדי לקבל קשב המדריך צריך להתחנן, והמורה צריכה לצווח באיבוד עשתונות. (לקראת הסוף אפילו ראיתי אותה לופתת ילד בצווארו בעצבים וכמעט מכה אותו, לאחר שסירב להתקבץ עם שאר הילדים לצילום על רקע החומה) רק אז הילדים נבהלים מצרחותיה ההיסטריות ומשתתקים לרגע. כל גזלן וחנות מזכרות מעוררים בהם התרגשות שיא, הרבה יותר מהאתרים והנופים. לא אהבתי את בית הספר כתלמיד ואני לא אוהב אותו כהורה, מאותן סיבות ממש.

עכשיו צריך לסדר את הבית ואז עבודה עבודה עבודה. ססעמק על הבדידות הזו.