מתחת לפרווה

היום, למרות שלוש שעות שינה וחצי בלבד (נרדמתי רק עם עלות השחר בגלל האזעקות ומתקפת ברווזים על התודעה שלי) הצלחתי להושיב את עצמי וליצור מוזיקה לפסטיבל המחול האביבי (מחרוזות מתי כספי) שנדחה לל״ג בעומר. אני לא בטוח שיתקיים גם אז אבל הכותרות הלילה מרמזות שהמנהיגים הדגולים מבינים שככל שהם מתפסים גבוה יותר על עץ הקוקוס ככה יותר אנשים רואים שהישבן שלהם אדום וחשוף, אז הם מתחילים ליצור נרטיב של ״נכריז שניצחנו ונברח משם״. 
(2:22)

בבוקר הלכתי לרופא whore היפסטר צעיר ונחמד כאן בשכונה שאחרי שהתבדחתי איתו על הסרת הכיעור לצמיתות המליץ לי ברצינות רבה לא לדבר על עצמי ככה: ״לכולנו יש מחשבות כאלו אבל אנחנו צריכים לא להיות סוכני רעל של עצמנו״. הוא שרף לי נקודה על הכתף (אני המון זמן לבד ואף אחת לא מסתכלת לי על הגב) ואמר שבעניינים המינורים על הפנים שבגללם באתי אני יכול לטפל באופן פרטי, הם לא מסוכנים. הוא אמר שהגב קצת אדמדם ותיקנתי אותו שהוא קצת אדמדן.

בנוסף גם הלכתי לתבלינסקי ולמאנו וינו, לסופרפארם ולחנות המשקאות. אני מרגיש את נוכחותה החמימה והמעוררת של המוזה ואת השפעתה המיטיבה. אני גם מרגיש שכל הזמן הזה לבד שינה אותי, עשה אותי מודע ומעודן יותר, תחום ובטוח יותר בגבולותיי ומוגן יותר גם כשרגשות גואים ומציפים.