מתחת לפרווה

זה הולך להיות אחד מהפוסטים האלה שמתחילים ב"כשהתחלתי לכתוב את הבלוג".
ובכן, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, המטרה היתה לשחרר את הכתיבה ודרכה גם את הנפש, והטכניקה היתה לכתוב כל מה שעולה בראש, ללא מורא, ללא צביעות וללא התנחמדות. עם הזמן, כאשר הבלוג צמח והפך גם לכלי מרכזי להשגת זיונים, הכתיבה נהייתה מניפולטיבית (אם כי עדיין כנה, אני מניפולטיבי בכנות מוחלטת) , ומאוחר יותר, כשגורמים רשמיים החלו לעיין בו ולהסיק מסקנות, וכשהסיטואציה הרומנטית השתנתה מאוטופיה זוגית מהגיהנום לבוגונוויליה קוצנית של יחסי אקסיות ורווקות פעילה, הכתיבה גם נהייתה מחושבת יותר ומוצנעת, שלא לומר מודחקת. יחד עם זאת יש בה יותר בגרות, שזה גם סוג של ערך באמנות, ובמילא כרגע הנחת העבודה היא שאין אף קוראת שמהווה פוטנציאל הזדווגותי, וממילא אין מה להפסיד.

מה שמחזיר אותי בעצם לנקודת ההתחלה, ועושה לי חשק לכתוב פוסט שאינו מצונזר בשום דרך.

מצד שני אני אומר, איזו טובה תצמח מזה? מה אתה מקווה להשיג? (זה מזכיר לי שבאחת השיחות שלי עם עצמי, כנראה אתמול כשהלכתי לקנות בשר, אמרתי לעצמי : "השיחות שלנו תמיד נורא כבדות, אולי נדבר על משו קליל ומשמח לשם שינוי?" ) ... אממ, אני מקווה להשיג שחרור, פורקן. הכל אגור, אצור, עצור. אין לי עם מי להביע את עצמי בעל פה בצורה שתהיה ממצה ואפקטיבית.
אה, אבל אם תכתוב הכל כאן, זה יעורר השלכות, זה יהרוס משחקים... מחירו של הפורקן יהיה חשיפת הקלפים... תהיה משול לשחקן פוקר שלא עומד בלחץ.

נאא, במילא אף אחד לא קורא, כולם מרפרפים ומחפשים מילות מפתח. את דעתם עלי הם גיבשו מזמן, בלי שום קשר אלי. והזונות? כל עוד הן רוצות אותי הן ירצו אותי לא משנה מה, וברגע שהן לא ירצו אותי, שומדבר לא יעזור במילא. חוצמזה, אתה יודע, זה אתה שלא רוצה אותן. ובגלל זה הן כועסות. איזה ענק השיר של ג'נסיס שתרגמנו היום? אנחנו אוהבים לגלות את הרגשות שלנו משתקפים במדוייק במוסיקה.

שתדע לך שזה לא קל ובאמת מגיע לך כל הכבוד. אני אומר לך את זה כי אני יודע שאתה צריך לשמוע את זה, ואין מי שיגיד. רמת הצורך שלך מטורפת, והסרבנות שאתה נוקט בה קשה לך פעמיים, גם בויתור על מילוי הצורך, וגם באנרגיה שאתה משקיע בלהחזיק את עצמך. טוב, די עם החפירות. אתה רוצה לכתוב על הסופ"ש *שלך*, על אמת? בלי שיקולי עריכה? בלי היסוסי נזק ותועלת? למען ההסטוריה? למען הרציפות התיעודית? למען החרטה שתבוא אחר כך?

לא יודע, נראה לי שבינתיים יצא לי קצת החשק. אולי אם היה איזה דיסק טוב לרקע. משו באמת מתאים. King Crimson - Red. מסוייט, מצולק, רגשי, אינסטרומנטלי ברובו. נו. תכתוב. זה יהיה ארוך ועמוס ולאף אחד לא תהיה סבלנות לקרוא הכל במילא. הדאגנות והמחושבות הזו, *זו* המחלה שלך עכשיו. די. שחרר. סליידדדדד.

ונוס בפרווה בן תוכי, האם אתה נשבע לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת?
סו הלפ מי גאד.

לא. אין לי אומץ.
ממה אתה פוחד?
צודק.
אתה צודק, דן. אתה תמיד צודק.

_____

בחמישי, שהיה יום עשיר מאוד בעבודה ואתגרים, התפתח לי איטצ' וחשבתי לצאת למסיבה במושבה, אבל הפרונטלית אמרה שהרכב שלהם מלא, וגישושים נוספים לא הניבו פרי. לא נורא, אם אלוהים הייתה רוצה שתל אביבים יבלו בפתח תקווה היא לא היתה בוראת את רמת גן, גבעתיים, ובני ברק באמצע. זה במילא ממש לא נוח לנו ללכת למקום שאנחנו לא יכולים לעזוב ברגע שאנחנו רוצים. ביחוד לא בסטייט אוף מיינד הנוכחי שלנו.

בשישי בבוקר התעוררנו מוקדם. הלכנו לקניות. ארבע פעמים הלכנו לקניות. סופרפארם בשביל מרכך וסבון נוזלי (קנינו סבון תינוקות של ג'ונסון, כי אנחנו בעצם תינוקות), חנות משקאות (8 אקסלים, יין לבן, ושתיה קלה). אחר כך בסיבוב השני ירקות ופירות, (דובדבנים, ענבים, אפרסקים... עגבניות שרי. ) אחר כך בשר בטיב טעם. שתי (!) לשונות בקר. שני סטיקים לבנים. נקניק. עציץ בזיליקום בחנות הפרחים. הקונספט היה לפנק את עצמי, אבל אני לא יכול להישבע במאה אחוז שלא חלפה במוחי המחשבה על ניצול זוגי של המצרכים.

אני מעביר אותה לרשימת הקשר כי אני מזהה שאני כל פעם מחפש אותה ברשימת הניקים, או חוזר שלושה דפי הודעות אחורה כדי לראות אם היא מחוברת. בצהריים היא עולה. מפרסמת פוסט. אין כותרת. הלילה היה מגניב. (טוב שלא באתי). אין לה תכניות לסופ"ש. הינט הינט. גם לנו אין. לנו דווקא יש מצרכים. גם הוצאנו את הזכוכית מהיד וקנינו פי-מייט. אם אתה רוצה למה לא תפנה אליה? גם בהורוסקופ היה כתוב לא להיעלב ולנסות להגיע לעמק השווה.

לא כדאי.
אנחנו לא באמת רוצים להעביר איתה את הסופ"ש. אחרת כבר היינו פונים. אופציה של אהבה בלב שלם ועם חיוך הרי אין שם. ניסינו כל כך הרבה פעמים. אבל יש את הצד השני, הכואב, המשפיל, המרגש. המעצבן. לפנות אליה עכשיו, זה יהיה להיכנע. להכיר בתבוסה. עוד לא. זו האחריות שלנו להחזיק את היד על השיבר. כי היא לא מחזיקה. במילא נראה אותה במסיבה בלילה. בוא נעשה ביד. פעמיים. זה לא יחסום אפשרויות ליליות עתידיות, אבל ירגיע לבינתיים.

אוחח בדידות צורבת, מטריפת דעת, מעגלית ומתסכלת.
מהרגע שקנינו את כל האוכל, והוצאנו את הזכוכית מהיד, יצא לנו כל התיאבון. הסנדוויץ' בצהריים הספיק. מנשנשים ענבים ודובדבנים. צ'ט. היא לא שם. אחר כך היא כן שם. אתה יודע שאתם משחקים במי יפנה קודם. האמת שזה תורך, היא התקשרה באובססיביות בשני בבוקר, שלחה לך מלא הודעות. אתה לא ענית, וכשכבר כן, אמרת לה "עזבי יצא החשק". מה אתה רוצה עכשיו, שהיא תפנה? איך היא אמורה לנחש שאם היא רק תפנה ותבקש משו אתה תיענה מיד? ששש. עדיף שלא תדע.

שישי לפנות ערב. השעה הכי יפה בשבוע. הבית מסודר. אנחנו לבד כמו כלבה. היא כבר לא מחוברת. בטח הלכה להסניף סמים ולהזדיין. לא נורא, מוסיקה, מלקחת. עוד כמה סיבובים בצ'ט. שיחה נחמדה עם השעשועית. כבר צריך להתחיל לשתות לקראת המסיבה.

מקלחת פחות ממצה מכפי שהיינו רוצים, לא השארנו את הדוד דולק? קפיצה למטה ללניז לדרינק עם האקסטרהלארג' ואז כל הפמליה נודדת שני בלוקים דרומה למסיבה. הממ. הרבה אנשים. מקום חדש, אבל בדיוק כמו כל המקומות הישנים. מה זה משנה איפה זה, זה אותו דרעק בכל מקום. אחרים דווקא נהנים. פרונטלית, חיבוק, שתי סטירות. השלומשלומים הרגילים. היא והפרחולה. נראות דלוקות. היי. "וואי, אני בשבוע מטורף של אורגיות". תמיד נחמד לשמוע דברים כאלה מהאקסית שלך כשאתה מרגיש לבד. מתנחם בידיעה שזה נאמר כדי לפגוע. אף אחד לא מנסה לפגוע במי שלא מאוד יקר לו. מסיבה ממשיכה. אין לי עניין. לא מעניין ולא מעוניין. 4 שנים של מסיבות פטיש לימדו אותי שלפעמים גם לא נהנים. מחבק את הפיינליסטית באריכות. היא והפרחולה עוברות בהפגנתיות. ממשיך לחבק. סופג. רוקד את Keep me hangin on. רואה חיוכים סביבי ולא יודע אם מחייכות אלי או צוחקות עלי. גם לא איכפת לנו.

טוב כבר עברה שעה וחצי. הפיינליסטית עומדת לעלות לעולה על הבמה. זמן טוב ללכת.
זה לא נורא שלא נהננו. היה יותר נורא אם היינו מנסים להנות בכוח. הולכים לישון, ומצליחים להירדם באופן מפתיע. התעוררות ב8:30. זה לא טוב להתעורר בשבת כל כך מוקדם כשבודדים. כתבה פוסט לפני שעתיים. פניה ישירה אלי. עוקצנית. מצחיק שהיא מתהדרת בחינוך לאפטר-קייר. אני כמעט אף פעם לא קיבלתי ממנה. הדבר שהכי מאפיין אותה זה לשכוח את הנשלט (אותי) כשהיא בדומספייס שלה, ואז לשקוע. אבל הפוסל במומו פוסל הרי, והיא רצתה גם להתהדר ביירוט המוצלח, ומראש הABC היה מעורבב שם היטב... טוב, צריך לחכות שהנפשות הפועלות יתעוררו בשביל ללקט עוד מידע מלשינוני.

יורד לשחק כדורסל במגרש, חוזר עם מוטיבציה לנקות את הבית, אך גם עם חוסר חשק, והבוםםםם הזה בבטן שלא מרפה כבר מאתמול. לא מחוברת. היא עוד ישנה, נו מה. מה זה משנה בכלל. מנקה את הגז. המון ג'יפה. משתדל להיות הכי יסודי. אין לכלוך שלא יורד, יש בנאדם שמתעצל לשפשף. מאבד את המוטיבציה לקראת הסוף. הפרונטלית מתקשרת בשעת צהריים וממלאה את הפרטים החסרים. גם היא מתחברת.

טוב, צריך לעשות ביד.
כי אחרת, זה להתקשר אליה או לכתוב לה ולהגיד לה שיש לי את 650 הש"חים שהבטחתי לה ברגע של חרמנות שיא, להתמודד עם התגובה, להיות מוכן לשרשרת האירועים שתתפתח, להשלים עם הכניעה המושפלת בפני הדמות הבזויה והנערצת, המגעילה והנחשקת. פעם אחת. זה לא עובר. פעם שניה. מפנטז בדיוק מה הייתי עושה, איך הייתי אומר. איך הייתה מנצלת את חולשתי, מלבינה אותי ברבים, איך הייתי מודה בכל ומסכים לכל. מתענג על חיוכיה המנצחים. פעם שלישית. פעם רביעית. זה לא עובר. טוב כדאי לישון צהריים. פעם חמישית משאירה אותי עם דפיקות לב מטורפות וזיעה מהמאמץ. לא מצליח להירדם. עוד סיבוב נשנושים, אחרי שני הסטייקים הלבנים שצליתי וטרפתי בהנאה רבה, תוך דגש על לעיסה בצדי הפה, איפה שאני חורק שיניים. פעם שישית. פעם שביעית. בסוף הטלטלה בבטן קצת נרגעת ואני נרדם. טלפון. רץ כי אולי זו היא. זו לא.

עוד סיבוב מחשב נשנושים צ'ט. פעם שמינית. נרדם שוב, הפעם לשעה וחצי. עוד שעה צריך ללכת להופיע. רוב היום עבר. אנחנו שורדים את זה. לא נהנים מזה, סובלים מכל רגע, אבל שורדים.

מתארגנים לצלילי אחים לנשק של דייר סטרייטס. הערב יורד. אנחנו מוסיקאים בודדים בעיר הגדולה, הערב יורד ואנחנו הולכים להופיע. מנסים להתנחם בסינימאידיות של הסיטואציה. הסלון של מזל, מקום הזוי על סלמה, מעוז פמיניסטי שמאלני ראדיקלי. הרבה אנשים, אפילו סוטה מוכרת אחת. פעילי חד"ש שנראים בדיוק כפי שאפשר לדמיין, עם הזיפים והחצ'קונים ובלי נעליים. חם ומיוזע על ה"במה", הסאונד בוקע דרך רמקולים של מיני-מערכת. הדומית האינדיבידואלית נהנית מכל רגע, והקהל מוחא כפיים ומתחבר. בסוף היא מודה לי על שהגשמתי לה חלום, ואני ממהר לחזור הביתה, השד יודע למה.
עוד פוסט שלה. חשוב לה שאדע. אחלה סופ"ש היה לה. אצלי היה נורא. עדיין נורא. יותר משאני מקנא לה - אני מקנא בה. שם את הלשונות עם היין והכל על הגז. לפחות אנחנו אוכלים המון בשר טעים. לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו פאקינג עושים? זה חיים זה? מילא אם היינו הולכים על הקצה, עד הסוף. מילא אם היינו פרודוקטיבים, מוצאים דרכים, מגלים אפיקים. אבל ככה? סתם להסתובב סביב הזנב של עצמנו?

זה מבחירה קוקי. יכולנו לנסוע לכפר שמריהו לפסטיבל בארוק של עדי ז. גדול. יכולנו לנסוע לוזירה המלכותית ולאכול מרק סירפדים ומוס גללים. יכולנו ללכת לים עם האטרקטיבית, יכולנו להיפגש עם הפיינליסטית, יכולנו לנגן ולנקות ולשיר וללכת לים, לנסוע לירושלים לשעשועית, לקחת סרט, להתקשר לבלונדינית המתוקה שרוצה להיפגש. אפשר היה גם להתקשר אליה, זה בטוח היה מניב ריגוש עוצמתי מאוד. אז למה ככה בחרנו? כי אנחנו מחכים למשו טוב. למשו טוב באמת. ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר הבדידות בינתיים. זה עדיף לנו על פשרות או סיטואציות שלא באמת יבואו לנו טוב. רק הלוואי שהיינו מסתדרים קצת יותר טוב אחד עם השני, ומצליחים להנות גם מהדרך, או לפחות לא לסבול כל כך.